מחבר: admin

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, הייתי בתפילת מוסף של יום כיפור. ישבתי אז בספסל האחורי של בית המדרש, של ישיבת "הר ציון." ראינו פתאום רכב צבאי מגיע לאלון שבות, שבתחומה הייתה הישיבה.

לאחר מכן, הרב עמיטל זצ"ל קם ונתן דרשה מרגשת שנוגעת ישירות למלחמה. כמדומני הוא דיבר על המלחמה, שהיא נגד ה' ועל ירושלים. לאחר מכן קם הרב יואל בן-נון, שהיה בזמנו מורנו לתנ"ך, נעמד על השולחן, שהיה בקדמת בית המדרש ואמר בשם כל היחידות הצבאיות, שעל כל החיילים להתייצב בבסיסיהם ולהירתם למאמץ המלחמתי. אני זוכר את משה טל ז"ל עובר מולי, וכן את שריאל בירנבוים ז"ל אם אני לא טועה; ויכול להיות שגם דניאל אורליק ז"ל.

משעה זאת של אחר הצהרים ועד צאת יום כיפור אין לי כמעט "זיכרונות." במוצאי יום כיפור, אני יוצא  את הישיבה יחד עם אליעזר ברח"ד, בלכתנו לכיוון צומת גוש עציון, שמוביל דרומה לחברון וצפונה   לירושלים. לפני כן עוד הספקתי לראות את דוד נתיב ]וויג[ יוצא מהשער של אלון שבות וכן את עמוס ספראי שיצא עם האוטו שלו. מצומת גוש עציון נסעתי הביתה – למושב ניר ח"ן )ביתי מילדותי,( ואני לא יודע כיצד. בבית אני זוכר שאמא אמרה לי "מה אתה מפחד;"? ואז ביום שני בבוקר הגיעו באוטובוס אנשי הגיוס וחשבו שאני עריק. ממושב ניר ח"ן נסענו לכיוון מושב חלץ, שנמצא ליד צומת חלץ, ומשם למחנה נפתלי, אליו הגענו בערב. אחד המפקדים צעק עליי, "מדוע לא הופעת בזמן"? הייתי בהלם. לאחר מכן אני מוצא עצמי במחנה ג'וליס יחד עם החבר'ה שלי מהישיבה, מישיבת הר עציון ומישיבות הכותל וכרם דיבנה. שם גם מישהו צילם אותנו יחד עם יונה אבנר ז"ל ורפי נוימן ז"ל. משם המשכנו לכיוון הרמה, כל אחד בציודו ובזיוודו על הטנקים. פגשתי גם את המ"מ שלי מהטירונות יובל ליבר באוטובוס; אבל לא דיברנו; אני חושב שהיינו "אאוט טוטאלי." יובל ליבר היה מ"מ שלי בטירונות במחנה .80 בסוף הטירונות הוא ביקש ממני ללכת לקורס מכי"ם. יצחק גוטמן שכנע אותי להמשיך במסלול הישיבה; וכך המשכתי להיות דתי; ישפוט אלוהים מה טוב ומה רע.

נסיעה עם הטנקים כמובן על מובילים נסענו דרך צומת גולני בואכה טבריה. אחרי טבריה נעצרנו בצד ליד מוביל המים המלוחים לירדן. כנראה שהמנועים התחממו. המשכנו במעלה ההר עד ראש פינה,   ומשם דרך גשר בנות יעקוב עד נפח. ראינו בדרך אמבולנס צבאי, ואז הבנתי שאני במלחמה. עצרנו בצד, לאחר שירדנו מהמובילים וכתבנו גלויות הביתה, ומכאן המשכנו הלאה; כל זה ביום רביעי. עד כאן  סיפורי האישי. מכאן יכולים אחרים לספר. כמובן אם נצליב עדויות ואירועים. אני הייתי נהג טנק, כך שהרבה  דברים  לא  ראיתי  –  רק דרך הפריסקופ. ה"ברוך" הגדול היה  ביום שישי ,12/10/1973 שבו נכנסנו למארב סורי, ואז נהרגו חבר'ה רבים. אל הטנק שלנו הביאו את שמחה זעירא ז"ל, שהיה כבר שרוף לגמרי. הרופא של גדוד השרמנים הכניס לו צינור לקנה הנשימה, אבל זה היה כבר מאוחר. הוא ביקש סליחה מאשתו, ואלו היו פחות או יותר מילותיו האחרונות.

בקיצור ולעניין המלחמה הייתה נוראית שאת אותותיה אנו מרגישים עד היום. אני מקווה שאת הלקח הגדול למדנו מהמלחמה הזאת, ואל לנו להיות שאננים ותמימים; כי מלחמה יכולה לפרוץ מכל כיוון.

אני כשלעצמי מרגיש שאם מה שהמלחמה גבתה מאתנו זה רצון ה,' אז שיהיה כך.

 

My tale of the events of October 1973, started really a year earlier. At that time I tried to “raise my profile” from 37 (due to back injury) to whatever that will allow me to get back to normal reserve service in a fighting unit.

At that time, I was told by the army that I will not be able to serve in a fighting unit and very explicitly I got the explanation about the “waves” – once the first wave of soldiers will be gone the army will bring the second wave of normal reservists, once this wave will be gone the army will bring all other reserves available. Once this wave will be gone, then the army may call me to join a force of soldiers like myself, one-leg, one-eye or one-hand soldiers. The situation didn’t look too promising but I succumbed to realty.

On Saturday morning of Yom Kippur 1973, we were awakened by the unusual noise from the nearby air base, and indeed the news from there was not good. By that afternoon reservist from my kibbutz started leaving to their units. That evening we heard the blast of the first Frog missile

that hit several kilometers away from us. No call from the army came to me. Sunday was a day of confused messages from all over and in the evening, another missile hit very close by. That evening, I told my wife that in the morning I will leave to Tel-Aviv to see what is going on.

On my way to the city I saw from the bus a column of civilian tractors carrying some very old little anti tank canons. At that time I knew the situation was pretty bleak. Finally, around noon I arrived in השריון-בית. Lots of people were there, with and without uniforms, and you could sense the confusion from all over. The Major at the desk, without looking at me, asked for my military ID certificate, saw the “37 profile” and told me to go back home and wait for their call. The disconnection from realty of the uniformed soldiers was crying out. I went aside, took a pen and very carefully changed the 3 to a 9 and suddenly it was written in my ID that I have a “97 profile”. Ten minutes later, I stood in front of the same officer and told him very calmly that for some reason I didn’t get a call. Briefly he looked at my officer ID, mumbles something about my high profile and the incompetency of the reserve forces and ordered me to go immediately to the armor base at וליס'ג. I did so, and by the evening I reported to the local command.

I was placed with a group, mainly consisting of people that came back to Israel from abroad and some like me with a low profile. At that time the rumors that were going around were just terrible and did not help the moral; beside the rumors about the losses I heard that my kibbutz was in ruins, and the fate of my wife and two children was not clear at all. We got tanks and I got about eleven people to form a platoon – “1 מחלקה”. Although the Centurion tanks were completely new to me and indeed I didn’t like those tanks from my past service (I was a proud Paton tank-man not a Centurion man LOL). Nevertheless, a tank is a tank I said to myself. Not knowing even one soul in that crowed was more disturbing. During the armoring and getting the proper equipment, I noticed again the deep disconnect of the non-reserve (סדיר) soldiers. The store-man at the storage facility told me that nobody told him about emergency situation, and therefore he was not allowed to give us proper military attire. I resolved the issue very quickly by ordering two of my big guys to show him the exit door by lifting him up above the counter, and that despite his protests and threats of military court. At the end of the day I was a part of what became later known as “Natty Force”, company A under the commander Shemuel Avi-Shaul, a handsome and charismatic person.

On Wednesday night we started the journey to the Golan Heights. I was placed in the first vehicle of our little convoy of junior officers on the way for a last briefing at the high command in Zeffatt. For some reason, I set in the front of the first vehicle; I was very tired after the second sleepless night and fell asleep. In one of the many curves of the road I fell out of the open vehicle. The next thing I noticed was that I laid in the middle of the road and car lights were fast approaching me. Somehow I stood up and went to the side of the road. Then I heard people shouting “somebody fell off the vehicle”’ it was pitch dark with fog, and when they asked me where that person is, I just shrugged. Then I went back to my vehicle, set down and passed out. Later on, I felt that someone was gently shaking me and transferring me to the back of the vehicle. Somebody was trying to keep me awake by talking to me and asking about what just happened and who I was. He told me that he came back from Italy and he was a medical student. Later he identified himself as Micha,

the commander of platoon 2. When we arrived at the “front high command” I was ordered to go to the nearby hospital for a checkup. Knowing already how things were, I replied very adamantly that I would go ONLY if Micha accompanied me. At that time Micha was my only hope and I’ll never forget how he helped me. Whomever it was obliged and we went to the hospital. At the hospital, after a quick check the triage decided that I must stay there for a day or two, when I protested, the doctor in charge called somebody and two mail nurses came and by the doctor’s order asked me for my revolver, and to come with them. Till now I don’t know from where I have taken this energy, but somehow, I have taken Micha’s hand or sleeve and pooled him after me, outside of the hospital. We stopped at a distance from the hospital and at five o’clock in the morning I had the audacity to knock on a door and ask the people over there to phone my wife’s parents in Tel-Aviv just to say that all was OK and I was still at the military base. When we joined back, I realized that I did not understand most of the briefing. This was the stage whereby my normal perception of events as a motion picture became slide pictures.

The next thing I remember is that I am on a tank at the “Top Custom House” (העליון המכס בית). I saw our tanks burnt and damaged, and then I saw damaged Syrian tanks, but not burnt tanks too. I stopped my tanks beside one tank and jumped into it to pull out two Kalashnikovs (to replace my revolver), ammunition and a binocular, I felt much better already, yet the lingering headache and the double vision where driving me crazy. It was later on (one hour or one day?) that I remember the air attack. The sun in my eyes, there was no ammunition to the 0.5” caliber machine-gun and we were just standing there waiting for the hit, but the most disturbing issue was: “where is our air force?” It was a very humiliating experience, yet nothing resembling what came after. Those of us who didn’t get hit continued forward.

The next picture was pretty disturbing. As we were pushing forward I heard on the radio from our commander that the Syrians were in a general retreat mode and we should progress quickly to hit them. I remember going fast forward, not the way we were taught to penetrate. After all, we were already in a hostile enemy territory. In the afternoon of that day we got hit badly. I don’t remember anything on the radio, but suddenly I found myself between burning tanks, and on top of a little hill was a burning half-tank. While moving I tried with my “loader” to locate the enemy but could not. Suddenly I saw a tank from our forces coming fast toward my tank. As he came closer, I saw that it was our company second in command. I signaled to him with my hand the known Israeli signal: “what is going on?” (trying to keep radio silence) and he shouted to me over the radio: “take command!” and left in a very high speed. Little that I knew the company ceased to exist at that point including our commander Avi-Shaul that got killed there. I looked to all sides, and other then my tank, the burning tanks and wounded soldiers there was nothing. I told the loader (I don’t remember his name and have no clue about his whereabouts) that I was going down to help the injured, he went out from his compartment just to shove me back down to my little cell and added that there was a war out there and my crew needed me more. Relaying on his expertise, (he did his service on that type of tank and was familiar with the landscape too) we tried to go up again and fight back. We tried to get into a firing position, and as I was identifying the

tanks at about one hundred meters, I turned the turret and put the gun on target, the gunner screamed: “I see the tank but I cannot get the cannon to go any lower”. At that moment I saw the gun and then the black hole of the Syrian tank’s cannon turning straight on us. I kicked the gunner in the back and told him to shoot anyway. I am not so sure whether he shot or I by passed him, nevertheless, the bullet flew above the Syrian tank with a big bang and for some reason he didn’t shoot at us. I didn’t want to push our luck any further, and we backed down to a safer position.

Not so sure how, but in the next picture I remember, I am in a move to unite with Micha. He was sitting in an abandoned Syrian “turret position” and I moved to a one like this too. I hopped on his deck to talk with him and found out the best line of action, and another surreal sight came at me. I saw his crew reading some pocket books and I could not stop myself from making a point about this “cool” crew. Micha looked at me and replied: “those are not books, those are Psalms!” shortly after, we identified Syrians forces likely infantry in soft trucks coming to our direction, interesting enough they came towards us from the west, where our forces where supposed to be. We did let them come close and from zero distance we shut and hit them.

Then our wounded started somehow to be gathered around us. Again, I don’t remember much, although one event I do remember. The doctor that tried to care for the injured tried unsuccessfully to give infusion to a burnt soldier in his arms. Remembering the previous war I told him to try it close to the ankle, which was not burnt. For a while it was OK until one of the wounded started to suffocate. I said to the doctor, “Listen, you have to operate him”, and he made a cutting move on my throat. The doctor looked at me with a terrible look and said: “you are an officer, how dare you suggest that?” realizing he misunderstood me, I explained to him that there is a special device in his kit that should alleviate the problem by inserting it in the throat. I could see he understood me this time and without delay he successfully performed this procedure/operation. It was after that, that he started to cry to me that he was a gynecologist and not a surgeon and why was he sent there.

After all that, I had a big gap in my memory. The next hour or day I found myself traveling with Lavy Mann, the second in command of our brigade, a very brave and cool man. Somehow, after a day or two, I got a new tank and a new crew. Shemuel Ellion was the driver, Stefan (Steff) Ha’Ellion was the gunner and Tzvika (last name?) was the loader. With this crew I lived through the rest of this damned war. We were all under the command of Yaacov Karni, a leader and a brave man. At that time, I started to get out of my concussion, my vision improved and I had less of a headache. It also helped that we were now in a routine of a long war, no surprises anymore. We were still suffering from poor supplies and no communication with our loved one at home. Most of the stories were told already and most of them are with a happy end.

I like to take this opportunity and wish all of you the best in life. I think we all earned it. December 1, 2013, Edmonton Alberta, Canada

במלחמת ששת הימים דרך כוכבו של נתי הורוביץ, מ"פ טנקים במילואים, שהפך תוך כדי הקרב למג"ד 129 והנהיג את חבריו לכיבוש הכפר קלע * בהמשך הצטרף לפרויקט המרכבה ובמלחמת יום כיפור היה אחד מגיבורי הקרבות ברמת הגולן (כוח נתי) * אחרי פרק הצבא הקים רשת מעונות לילדים * נפטר בגיל 62 ממחלה * גילה הורוביץ אלמנתו מספרת על דמותו של גיבור אלמוני 

 

 

 

 

ניצח את הסורים פעמיים. נתי הורביץ בסיגריה ראשונה מיד בסיום הקרב על קלע 1967 (צילום: איתמר בן דוד)

מאת שי שלום *

במלחמת ששת הימים דרך כוכבו של קצין צעיר שהתבלט בקרב על קלע. שמו של אותו קצין הוא נתי גולן, אז נתי הורוביץ, מפקד פלוגת טנקים בחטיבה 8. על תפקודו בקרב הוענק לו עיטור הגבורה.

הקרב על קלע בחזית הסורית נותר לאורך השנים בצילו של קרב תל פאחר, ולדעתי ולדעת אחרים, לא ניצב במקום הראוי לו בהיסטוריה.

במלחמת יום הכיפורים לחם נתי שוב ברמת הגולן. עם פרוץ המלחמה שהה בגרמניה, חזר לישראל כדי להשתתף במלחמה והקים את "כוח נתי", גדוד טנקים מאולתר. הכוח, שנקרא על שמו, הצטרף לכוחות שנלחמו במובלעת הסורית. נתי נפצע קשה עם תחילת הקרב, אך הגדוד שהקים המשיך להילחם עוד שבועות ארוכים מול הסורים. גם במקרה הזה, כוח נתי נדחק לשולי ספרי ההיסטוריה ואנשיו מעולם לא קיבלו את ההכרה לה הם ראויים.

גולן החלים מהפציעה הקשה, המשיך בשירות קבע והגיע לדרגת תת-אלוף. לאחר שהשתחרר פנה לתחום שונה לחלוטין והקים רשת של גני ילדים. בשנת 2004 נפטר בגיל 62 לאחר מחלה.

כחלק מתחקיר שאני עורך בימים אלה לגבי כוח נתי, נפגשתי לשיחה עם גילה, אלמנתו של נתי. לשיחה הצטרפה גם ריקי, אחת מחמשת ילדיהם, ובתה הקטנה מיה בת החודשיים (אם כי עיקר תרומתה לשיחה היה רעשי רקע מקסימים). מטרת הראיון היתה לשמוע על כוח נתי, אך מטבע הדברים (והסקרנות) נסבה השיחה גם לסיפורים מששת הימים ובכלל.

לאחר הראיון הבנתי כי ראוי שסיפור חייו של נתי והסיפורים שעלו בשיחה יתפרסמו, ואין ראויה מהבמה של "נעמוש" לדברים אלו. הרי הוא לפניכם, אם כן, סיפורו של אחד ממעוטרי עיטור הגבורה האלמוניים ביותר בצה"ל.

נתי בבית הספר לקציני ים (אלבום משפחתי)

נתנאל (נתי) נולד באוקטובר 1942 לצילה ודב הורוביץ בתל אביב. קליעים מהמלחמה עם ערביי יפו הגיעו לחדרו של נתי הילד והמשפחה החליטה לעבור לרמת גן. נתי אהב את הים והיה שט במפרשיות. בהמשך למד בבית הספר לקציני ים והיה על המסלול הבטוח לשירות בחיל הים.

במאי 1961 התגייס לצה"ל. באותה תקופה החניכים היו ממתינים בבקו"ם עד לפתיחת הקורס בחיל הים, ונתי ביצע בינתיים עבודות רס"ר יחד עם חניכים נוספים. הרס"ר שהיה ממונה עליהם התייחס אליהם בקשיחות רבה. באחד הימים החליטו החיילים לסגור איתו חשבון. הם תפסו את הרס"ר, זרקו עליו שמיכה והיכו אותו. בעקבות המקרה פוזרה הפלוגה ונגוז החלום לשרת בחיל הים. נתי שובץ בחיל השריון ונאלץ להחליף ספינה בטנק.

הוא החל את הטירונות וההכשרה בגדוד 52, ובהמשך יצא לקורס מפקדי טנקים וקורס קצינים. ב-1963 חזר לגדוד 52 ומונה למפקד מחלקת טנקים. נתי השתחרר מצה"ל בדרגת סגן ושובץ במילואים בחטיבה 8, הלוא היא "חטיבת הזקן" הידועה.

חברו זאב חטין מספר: "היה פעם תרגיל באיזור צאלים, תרגיל התקפה עם שחר, תנועה לילית בליל ירח מלא, לאחר יומיים של גשם. על הדרך בורות ומחפורות מלאות מים. נתי הוביל את הפלוגה, דהר במהירות. הבחנתי שהמסלול מוביל ישר למחפורת שמנצנצת באור הירח. ידעתי שאם אזהיר אותו הוא ישיב לי – 'מה אתה מבלבל את המוח'. בחרתי לשתוק.

"הוא נכנס עם הטנק במהירות לעומק המחפורת שכל התובה שקועה במים שחדרו פנימה. בקושי הם נחלצו מהבור במשיכה עם כבלים לאחור. הצוות היה רטוב והטנק הושבת. נתי החליף טנק והתרגיל נמשך. בשעה 10 בבוקר הסתיים התרגיל. שמש חורפית נעימה וחניון סוף תרגיל. נתי עצר את הטנק שלו ליד הטנק שלי, וכתרגולת אנחנו מצמידים משקולות. הוא הביט בי במבט השובב שלו ואמר: אני יודע שראית ונתת לי להיכנס לבור, אבל אני גם יודע שאם היית אומר לי הייתי עונה לך – אל תבלבל לי את המוח".

לאחר השירות הצבאי פגש את גילה והשניים התחתנו. ערב מלחמת ששת הימים הם היו זוג צעיר, ובמילואים היה נתי מפקד פלוגה בגדוד הטנקים 129 של חטיבה 8.

חטין מספר כי לפני שנתי התחתן הוא הגיע לבקר אותו ואת אשתו רונית בקיבוץ בית קמה בשבת חורפית אחת. "לא הבנתי את פשר הביקור", מספר חטין, "היינו סוג של חברים, פעם טובים ופעם פחות, עד שהוא אמר: יש לך ראייה חדה וברורה ואני רוצה שתגיד לי שבחרתי נכון. הופתעתי מבקשתו. גילה היתה לראייתי בחירה נהדרת מכל בחינה. אמרתי לו זאת מיד. הוא היה מאושר. שתינו קפה על הדשא לפני ביתנו, הלכנו לסיור בקיבוץ, אני והוא בצמד וגילה עם רונית בצמד. תוך כדי הליכה דיברנו על בחירת שותפה לחיים ומשפחה. אני מרגיש שהשנים והמקומות שהיינו יחד יוצרים רקע להרגשה שאנחנו מאותו הכפר ואפשר לדבר על הכל באופן חופשי. אכלנו צהריים והם נסעו ולאחר זמן נישאו".

מספרת גילה: "אחרי שנישאנו גרנו בפתח תקווה. נתי עבד באיזושהי חברה והיה מנהל עבודה. לפני מלחמת ששת הימים הוא נשלח לתמנע מטעם העבודה ולכן גרנו באילת איזו תקופה. גם אחי גר שם עם המשפחה שלו. בתקופת ההמתנה התחילו לגייס אנשים וגם נתי נקרא למילואים. אני נשארתי אצל אחי ואשתו.

נתי הורוביץ בגדוד 52

"תושבי אילת פחדו שהמצרים הולכים לבודד את אילת. החשש היה שהכוחות המצרים ינועו מזרחה לכיוון ירדן ויבתרו את הנגב, כך שאילת תישאר מנותקת משאר הארץ. תושבי אילת היו בהיסטריה. שכנה אמרה לי: 'אני משכיבה את הילדים לישון עם נעליים ואני ישנה עם סכין מתחת לכרית'. פחד אימים. מי שיכל, שלח את הילדים למרכז הארץ, לסבתות ולדודים.

"בהמשך גייסו גם את אחי, ואני וגיסתי נשארנו לבד. אחי שירת ביחידה ששמרה על אילת וגיסתי החליטה שהיא נשארת איתו באיזור. אני חזרתי לרעננה, להורים שלי. בהמשך גיסתי החליטה לשלוח את הבת שלה. היא טסה לצפון וביקשה ממני לפגוש אותה שם, כדי לקחת את הילדה שלה ולהסיע אותה לסבתא שלה (אמא של גיסתי).

"נסעתי עם חמי לפגוש אותה, פנסי המכונית צבועים בכחול בגלל ההאפלה. כשפגשתי אותה היא ראתה שהסתפרתי ואמרה לי:' מה, הסתפרת?? באילת אף אחד לא יוצא מהבית'".

נתי הורוביץ 1961

לפני פרוץ מלחמת ששת הימים היתה חטיבה 8 חלק ממהלך ההטעיה של צה"ל בגזרת סיני. החטיבה הוצבה בהר צניפים בגזרה המרכזית של סיני, מול כונתילה, כדי ליצור את הרושם שצה"ל מרכז כוחות לקראת פריצה למרכז סיני.

במהלך היומיים הראשונים למלחמה, ב-5 וב-6 ביוני 1967, בעוד האוגדות של ישראל טל ואריק שרון פורצות למרחבי סיני, פתחה חטיבה 8 בסדרה של התקפות קטנות על מערכי הדיוויזיה השישית המצרית בכונתילה. גדוד 129 נלחם מול טנקי סטלין ומשחיתי טנקים SU-100 העדיפים על טנקי הסופר שרמן המיושנים יחסית של הגדוד, והצליח להתמודד איתם. בקרבות אלה ספג הגדוד את אבידותיו הראשונות: שלושה מחייליו נהרגו.

ב-7 ביוני, לאחר שמבצע ההטעיה הושלם בהצלחה, הוחלט לשלוח את חטיבה 8 לפיקוד צפון, לאפשרות של התקפה מול הסורים. מחצית החטיבה, וגדוד 129 בתוכה, נשלחה צפונה.

גילה: "לא ידעתי איפה נתי היה. הייתי אצל הוריי ברעננה. יום אחד, פתאום, הוא הודיע שהוא עובר עם החבר'ה, שאני אכין כמה ממתקים, הם יעברו וימשיכו הלאה. רק בשלב הזה הבנתי שהם היו בדרום ובדיוק העבירו את הטנקים לצפון. את הקצינים שלחו עם מוניות או מכוניות מגויסות, והטנקים עלו על מובילים.

"לאבא שלי היה עץ אגוזים. הם עברו אצלנו, התיישבו איזה חצי שעה, זללו פקאנים ונהנו. אמרתי להם: 'חבר'ה, אחרי שהמלחמה תיגמר ותחזרו בשלום, אני אעשה מסיבה'. לצערי חלק מאלה שהיו אצלנו נהרגו וכבר לא היה חשק למסיבות".

חטיבה 8 הגיעה לצפון והתארגנה באצבע הגליל. החטיבה קיבלה את משימת כיבוש זעורה לפי תוכנית מקבת, משימה שיועדה במקור לחטיבה 37. מפקד החטיבה, אלברט מנדלר, ומפקדי הגדודים קיבלו תדריך קצר לגבי יעדיהם. שאר המפקדים לא תודרכו.

ב-9 ביוני, היום החמישי למלחמה, פרצה חטיבה 8 כחלק מהמאמץ העיקרי לכיבוש רמת הגולן. גדוד 129 הוביל את תנועת החטיבה מגבעת האם לזעורה, אולם סטה מהמסלול המתוכנן והגיע לכפר הסורי סיר א-דיב שעל ציר הנפט. הטנקים החלו לספוג אש מכיוון מזרח, והגדוד נמשך לקרב מול מוצבי קלע, תוך שהוא סוטה מהתוכנית המקורית.

מספר המ"מ זאב חטין שהיה בפלוגה ז': "יצאנו מחניון לפקודה בקשר 'נוע נוע סוף!' בדרך לכיבוש הרמה. נתי הוביל בסערה את הטור הפלוגתי ואחריו הגדוד על הכביש במהירות רבה. הגענו למעבר הגבול באיזור גבעת האם, טיפסנו בעלייה הקשה ונאחזנו בפאתי דרך הפטרולים הסורית. קבענו עובדה – המלחמה עברה אל תוך הטריטוריה הסורית. עברתי לראש הטור. נתי בחר בי כחוד הכוח תוך כדי שהוא צמוד אליי. המשכנו בקרב תוך נסיעה וירי וטיפוס דרך מוצבי הסורים. נתי האיץ כל הזמן בקשר הפלוגתי – 'קדימה בעקבותינו'.

"עצרנו להתייעצות ולצבירת עוד טנקים מהפלוגה שמטפסת בעקבותינו – לאן ממשיכים? מסביב שקט, אנחנו מצמידים משקולות לדיון בדיבור שקט לא במערכת הקשר. נתי היה רגוע ובטוח, התלבט אך לבסוף החליט שממשיכים בתנועה. זמן קצר לאחר מכן נפצעתי ועצרתי, הוא נעצר לצידי וסימן בידו – מה קורה? סימנתי לו שנפצעתי אבל שאני ממשיך. לאחר זמן נחלשתי ועצרתי את הטנק. הוא נעצר שנית לידי ושאל מה קורה, הראיתי לו סימן שקשה לי להמשיך. הוא הביט בי ממרחק כמה מטרים עם אותו המבט המיוחד לו, שכעת הוא רציני ודואג, ואמר – יהיה בסדר. היפנה את התותח לחזית, סימן לי בידו לשלום והמשיך קדימה".

 

 

 

 

 

מחסום הקוביות בעלייה אל קלע [צילום: חזי פנט]

בהמשך, קיבל נתי כמ"פ את הפיקוד על חצי הגדוד שמנה כ-20 כלים מתוך 28 שיצאו לקרב, לאחר שהמג"ד בירו נפצע ומחליפו מוקדי נהרג. התוכנית הכללית היתה "לכבוש את ההר". הוא אירגן את הגדוד לקרב גדודי כולל השמדת מוצבי האויב השולטים על מחסום הטנקים. בשלב זה איבד גדוד 129 כמחצית מכוח הטנקים. נתי נפצע, אבל המשיך להילחם. עם יתרת הכוח הוא עלה לעבר קלע וחתר בנחישות ובהתמדה עד לסיום הקרב וכיבוש קלע ומוצביה. התנהגותו ומנהיגותו היו למופת, כך צוין בהמלצה לעיטור הגבורה שקיבל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מחסום הקוביות על הציר בו עבר גדוד 129 בדרך לקלע. (Shayshal2, ויקיפדיה)

 

הקסדה של נתי מ-67'

במהלך הקרב נורה נתי מטווח של 20 מטר בערך, והקליע חדר את הקסדה שלו. הקסדה נמצאת בביתה של גילה. רואים חור כניסה של הכדור וחור יציאה שפתח את המתכת. נשארה לו צלקת.

גילה: "הוא היה במילואים, ואני כמובן לא הייתי מעורבת. לא ידעתי מי המפקד שלו או מי המח"ט, זה לא כמו היום. אחרי המלחמה אני שומעת איזשהו מח"ט מדבר ברדיו ואומר: 'היה קרב קשה, אנשים לחמו כמו אריות, לא ישנו, לא היה להם זמן להתפנות. שניים מתוכם היו יוצאי דופן'. הוא דיבר כמובן על נתי ועל שאול ורדי, שקיבלו אחרי המלחמה את אות הגבורה, אבל לא הזכיר שמות. אמרתי לאמא שלי: 'יש לי תחושה כאילו הוא מדבר על נתי'.

"אחרי שהסתיימה המלחמה הוא הלך לבקר פצועים בבתי החולים וביקש ממני לבוא איתו כי – 'חיילים אוהבים לראות בנות'. אמר שזה מעודד את החיילים. אמרתי בסדר, אני הולכת. היינו בבית החולים בצפת ופתאום מישהו, חבוש מכף רגל ועד ראש, רואים רק את העיניים שלו, קורא לו: 'נתי, נתי!'. נתי שאל אותו מי אתה, וההוא אמר את השם. נתי היה בשוק. החייל ההוא נפצע בקרב ונתי היה בטוח שהוא הרוג, לכן אמר לחיילים לפנות אותו על סיפון אחד הטנקים כדי לא להשאיר את הגופה לסורים. אחרי שפינו אותו גילו שהוא עדיין נושם. הוא קיבל טיפול וחייו ניצלו. נתי בכלל לא ידע, היה בטוח שהוא נהרג".

גילה איננה יודעת מיהו אותו חייל. יתכן ומדובר ביעקב חורש, שנכווה בכל חלקי גופו בקרב ופונה על סיפון אחד הטנקים. בשיחה איתו אישר חורש כי הוא אכן היה חבוש כולו בגלל הכוויות ("הייתי מומיה", כהגדרתו), ואף זוכר שנתי ביקר אותו ואת שאר פצועי הגדוד בבית החולים (דווקא ברמב"ם), אך שאר הסיפור אינו זהה.

חורש מספר כי לאחר שנחלץ מהטנק שעלה באש היה בהכרה ודיבר, וכי נתי, שכבר היה הרבה יותר קדימה ולמעלה בכיוון קלע, לא היה מעורב בפינויו.

 

 

 

 

 

 

 

סיומו של קרב קלע. נתי הורביץ חבוש בראשו עם אנשי טנק גנצרסקי [צילום: איתמר בן דוד]

בספרו "ארבעים ושבע המדרגות" תיאר חורש את סיפור פציעתו בקרב קלע וההחלמה הארוכה שאחריה. בספר הופיע תיאור הקרב מפי המ"מ גנצרסקי, שתיאר מספר פצועים על הטנק של נתי בקלע. יתכן שהפצוע אותו זוכרת גילה הוא אחד מאלה. אם מישהו מבוגרי הקרב מזהה את עצמו בסיפור, אנא כיתבו לנו כאן.

 

עיטור הגבורה של הורוביץ

ריקי, בתו של נתי: "אני יודעת שאחרי המלחמה הוא התראיין בקול ישראל. יש לי קטע של שתי דקות מהראיון הזה, אבל לא מצאתי את כולו. אחרי המלחמה פירסם משרד הביטחון סדרה של ספרונים קטנים שנקראו 'פרשיות גבורה', ובאחד מהם הופיע סיפור הקרב על קלע. היה לנו ספרון כזה. מתישהו לקחתי אותו לטיול שעשיתי בגבעת האם וכשחזרתי הביתה גיליתי שאיבדתי את הספר. הוא כנראה נשאר בגבעת האם. עד היום אני מחפשת איך להשלים את הספר הזה".

על חלקו בקרב על קלע קיבל נתי צל"ש, שהומר מאוחר יותר בעיטור הגבורה. אחרי המלחמה החל לעסוק בפיתוח טנק המרכבה כאזרח עובד צה"ל.

גילה: "הוא היה קצין טוב. רצו מישהו מהשטח שלא יהיה בהכרח מהנדס גדול, אלא שיגיד בתכלס מה טוב למפקדים. טליק [אלוף ישראל טל, "אבי המרכבה"] הביא אותו ואת גדי רפן לפרויקט הזה [רפן היה מ"מ טנקים בחטיבה 45, השתתף בקרב על עמק דותן וזכה אף הוא בעיטור הגבורה]. אומרים שההערות שלו שינו כל מיני דברים, כמו מיקום ההגה של הטנק. היו שם מהנדסים מעולים וחלק גדול מהם נשארו חברים טובים שלנו.

 

 

 

 

 

 

 

נתי גולן וגדי רפן במהלך פרויקט המרכבה (מתוך אתר "יד לשריון")

"במסגרת פרויקט המרכבה הוא היה צריך לנסוע לחו"ל, ובאותה תקופה היה נהוג שמי שיוצא בשליחות צריך שם עברי. שם המשפחה שלנו היה הורוביץ, אז אמרתי לו: 'למה תשנה? להרן?'. כדאי שיהיה שם בעל משמעות. אתה נפצעת ברמת הגולן, וגולן זה שם יפה. ככה התקבלה ההחלטה. היתה אז שחקנית קולנוע בשם גילה גולן, ואני גילה, אז אמרתי לו – 'מה אכפת לך? תהיה נשוי לגילה גולן'.

"ההורים שלו חשבו שכשהוא יחזור מהשליחות הוא ישנה את השם חזרה להורוביץ, אבל לפי חוקי משרד הפנים צריך להמתין לפחות שבע שנים לפני שמשנים שם פעם נוספת. אחרי שבע שנים כבר כולם התרגלו ונשארנו עם גולן".

במקביל לעבודתו בפרויקט המרכבה, המשיך נתי להתקדם במילואים. ב-1973 הפך למג"ד במילואים. ככל הנראה פיקד על גדוד הסיור 189 באוגדת סיני של אלוף אלברט מנדלר (אוגדה 252).

באותה תקופה, לפני מלחמת יום כיפור, ביום גשום אחד התנהל ברמת הגולן תרגיל שריון. חטין, שהיה באותו תרגיל, מספר שזה לא ממש היה תרגיל, אבל הם תרגלו ברשת הקשר – "בעיקר נתי דיבר ותירגל תרגיל דמיוני. פרש כוחות, התגונן, יצא להתקפה, ניהל אש, השמיד אויב, תימרן וניצל הצלחה והתארגן להגנה ועוד ועוד, הכל כיד הדמיון. אחרי שנגמר מה שבאמת היה האירוע, שאלנו מה היה הסיפור וכך אמרו לנו: הייתם כיסוי למשהו, וכדי שהסורים יבינו שלא כדאי להתעסק עם הכוח הישראלי, הבאנו אתכם על סמך האגדה. על פי האגדה המספרת, יש בידי הסורים הקלטות ממלחמת ששת הימים. מי שפיקד על הכוח שכבש את קלע בקרב הרואי היה נתי, וממנו הם חששו".

ביום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973, עם פרוץ המלחמה, נמצא נתי בשליחות בגרמניה, שם שהה עם חבר לעבודה כדי לבדוק מתכות לטנקים.

גילה: "את יום כיפור הם העבירו באיזו בקתה ביער השחור. ביום שבת הגיע אליהם הבחור הגרמני שאירח אותם ואמר להם שפרצה מלחמה בישראל. הם חשבו שהוא בטח לא תרגם נכון את המילה. איזו מלחמה? בטח תקרית או יום קרב. לאחר שהבינו שאכן פרצה מלחמה, החלו לחפש את דרכם חזרה ארצה. הם הגיעו לשדה התעופה בפרנקפורט, שם עמדה לצאת טיסה אזרחית של אל על לישראל.

"בשדה התעופה היה בלגן גדול. הדלפק של אל על היה מלא בנוסעים שהיו אמורים לעלות על הטיסה הזו, ויחד איתם אנשי מילואים כמו נתי, שחיפשו כל דרך כדי לחזור לארץ. בסופו של דבר הגיעה הוראה מהארץ להעלות על המטוס חיילי מילואים עם עדיפות לטייסים וטנקיסטים. העמיסו את המטוס הרבה מעבר לתקן. אנשים ישבו במעברים, העיקר להגיע לישראל".

נתי, מג"ד שריון, נחת בישראל ביום שני 8 באוקטובר. בשלב זה יחידתו כבר היתה בלחימה מול המצרים בסיני. הוא נשלח לג'וליס, שם הטיל עליו הקשנ"ר מרדכי ציפורי את המשימה להקים גדוד שריון. במחנה התקבצו לוחמים רבים שאיבדו את יחידותיהם וכאלה שלא היו משובצים ערב המלחמה. מאותם אנשים הורכבו בג'וליס שני גדודי שריון תוך כדי המלחמה: גדוד 100 בפיקודו של אהוד ברק שנשלח לסיני והשתתף בקרבות החווה הסינית, וכוח נתי בפיקודו של נתי גולן.

הכוח הורכב מחוזרים מחו"ל, לוחמים אשר לא היו משובצים, בני ישיבות הסדר, מתנדבים ואנשי כוחות הביטחון. בתוך יומיים הצליח כוח נתי להתארגן וכלל שלוש פלוגות טנקי שוט-קל, פלוגת חרמ"ש ומחלקת סיור.

במטוס פגש נתי את שמחה זעירא, שהיה קצין חי"ר במילואים. הוא היה בחו"ל בלימודים כמה שנים ולא ידע לאן הוא משויך. שמחה ביקש מנתי שיצרף אותו אליו ליחידה ונתי הסכים.

גילה: "ב-73' גרנו בפתח-תקווה והיו לנו תאומים בני שנתיים. לא ידעתי מה איתו, אם הוא הצליח לעלות על טיסה לארץ או לא, אבל הכרתי אותו וידעתי שהוא יעשה כל מאמץ כדי לחזור. משדה התעופה הוא נסע הביתה כדי לקחת דברים. הוא הגיע עם שמחה, שלא היו לו מדים וביקש ממני למצוא לו משהו. שמחה היה בחור רזה ונתי לא כל כך. איכשהו, הוא הסתדר עם המדים של נתי. הם התארגנו ומשם נסעו לג'וליס.

"בג'וליס לא חיכו להם עם טנקים וציוד, אלא אמרו להם להתארגן בכוחות עצמם. איך משיגים טנקים? חלק מהטנקים היו בטיפולים בסדנה של ג'וליס, ואנשי הסדנה עבדו קשה כדי להכשיר אותם. טנקים נוספים 'נגנבו'. הם שמעו שיש טנקים שנשארו ליד אשדוד, כנראה של איזו יחידה שהטנקים שלה עלו על רכבת לסיני, אבל לחלק מהטנקים לא היה מקום על הרכבת. הם שלחו מהר אנשים לאסוף את הטנקים אליהם. איכשהו הצליחו לארגן תחמושת, ציוד, אוכל, מדים מאיזה משלוח שהגיע. הרופא היה צריך למצוא לעצמו ציוד רפואה. לחלק מהאנשים לא היו דסקיות אז הם הכינו לעצמם מקרטון. אחר כך גילו שקרטון לא הולך טוב עם טנקים.

"הם התחילו לשבץ את האנשים. בהתחלה הוא שיבץ את הקצינים ומפקדי הפלוגות, שאת חלקם הוא הכיר, והקצינים הביאו איתם אנשי צוות שהם הכירו. ככה התחילו למלא לאט לאט את השורות. אחר כך התחילו לשבץ את מפקדי הטנקים, אבל לא לכל מפקד יש הרבה ניסיון. יש כאלה שהיו בהדרכה ודברים כאלה. כל אחד ניסה לשווק את עצמו שיש לו הרבה ניסיון. אותו הדבר עם אנשי הצוות. מישהו אמר שהוא היה התותחן של יאנוש, אז נתי אמר לו: 'תותחן של יאנוש זה מכובד מאוד, אבל טנק מח"ט לא נוסע הרבה בתרגילים'.

"כשנגמרו המקומות לקצינים, חלק מהם הורידו את הדרגות והיו מוכנים להשתבץ בכל תפקיד, אפילו כנהגי ג'יפ, העיקר להיכנס למלחמה. הוא סיפר שכולם הלכו אחריו במחנה לכל מקום בגלל שרצו להצטרף לכוח. לא היו מוכנים לוותר. בסופו של דבר, הם הצליחו להקים גדוד טנקים תקני בתוך יומיים בערך.

"הם סיימו את ההכנה, ובמטכ"ל לקח קצת זמן עד שנתנו להם משימה. הגדוד מוכן, אבל לא עושים איתם כלום, אז הם החליטו לנצל את הזמן ולערוך אימון הקמה קטן, שהאנשים לפחות יתחילו להכיר אחד את השני. שלחו אנשים למושבים באיזור להודיע שיש תרגיל באש חיה ושלא ייצאו מהבתים. הטנקים יצאו לאיזה שטח פתוח ליד ג'וליס, בין השדות, וערכו שם את האימון".

בסופו של דבר קיבל כוח נתי פקודה לעלות לרמת הגולן. הטנקים עלו על מובילים והגדוד נסע צפונה ב-11 באוקטובר 1973.

גילה: "כשהגיעו לרמה הם ראו חיילים ישראלים פצועים שחוזרים מהחזית, וכלי רכב וטנקים ישראלים פגועים. לא פשוט לראות מראות כאלה, בטח לאנשים שבאו מששת הימים ולא רגילים לראות את צה"ל מובס. נתי ראה שזה פוגע במוראל של החיילים, אז הוא אסף את כולם ונתן להם נאום ציוני נלהב. הם ראו בדרך טנק סורי נוסע עם דגל ישראל והוא אמר להם: "אתם רואים? אם יש טנק סורי שתפסנו, אז יש תקווה.

"כשהם היו באיזור נפח עם הטנקים, נתי קיבל שינו משימה: תרדו לסיני. הוא חשש שעד שהם יגיעו לדרום תיגמר המלחמה, הרי המלחמות שלנו קצרות. עד שהתארגנו, עלינו לרמה – עכשיו לרדת לסיני? אני רוצה להילחם, לא לנוע בדרכים. גם החיילים בכוח התמרמרו. כולם באו לאותה מטרה. אף אחד לא דמיין שזו תהיה מלחמה ארוכה כל כך. נתי אמר לפיקוד שהמובילים כבר נסעו ואין לו איך לחזור, ובסוף ירדו ממנו".

בזמן שכוח נתי התקדם, עסק צה"ל בהבקעה לשטח סוריה. ב-11 באוקטובר פרצו שתי אוגדות מזרחה, מקו הגבול לתוך שטח סוריה. אוגדה 36 בפיקודו של רפאל איתן (רפול) פרצה ראשונה בצפון המובלעת, בשיפולי רכס החרמון, ואוגדה 210 בפיקודו של דן לנר פרצה לסוריה בגזרת קוניטרה, מדרום לאוגדה 36. האוגדות ספגו אבידות רבות במהלך ההבקעה לשטח סוריה, בעיקר אוגדה 210 שפרצה בנתיב שהיה מוגן היטב, אך עד סוף היום הצליחו הכוחות להתקדם כ-10 ק"מ לתוך השטח הסורי.

כוח נתי היווה תוספת משמעותית לכוחות צה"ל ברמת הגולן. היה זה גדוד של 30 טנקים רעננים, כשבשלב הזה חטיבות השריון היו שחוקות לאחר שישה ימי לחימה רצופים, ומנו לא יותר מ-50 טנקים כל אחת. במקרים רבים אף הרבה פחות מכך.

גילה: "שתי האוגדות שלחמו במובלעת רצו את כוח נתי אליהם – גם אוגדת רפול (אוגדה 36)  וגם אוגדת לנר (אוגדה 210). כל אחד שלח ג'יפ עם איזה קצין בדרגה גבוהה שאמר להם 'מפקד האוגדה אמר סע אחריי!', העיקר להביא את הכוח אליו, לקבוע עובדות בשטח עוד לפני שפיקוד הצפון החליט מה לעשות איתם. בסופו של דבר הם נשלחו לאוגדה 210, לחטיבה 679 של אורי אור. פלוגה אחת התפצלה מהגדוד וסופחה לחטיבה 179".

ב-12 באוקטובר 1973 המשיכה אוגדה 210 במאמץ להרחיב את השטח הסורי שבשליטת צה"ל. המח"ט אורי אור הורה לכוח נתי להוביל את החטיבה בהתקפה מאזור חאן ארנבה לכיוון כפר נסג'. נתי, בנגמ"ש הפיקוד, נע עם פלוגה א' של הגדוד מזרחה לכפר נסג', ופלוגה ב' נעה באיגוף מכיוון צפון-מערב. באזור נסג' נקלעה פלוגה א' למארב של כ-20 טנקים סורים מחופרים. נגמ"ש הפיקוד נפגע מיידית ושמונה אנשים שהיו בו נהרגו, ביניהם גם שמחה זעירא, הקצין שפגש נתי במטוס.

נתי נפצע קשה בראשו וחולץ מהנגמ"ש על ידי אחד הקצינים. הטנקים של פלוגה א' היו בעמדות נחותות והתקשו לתפוס עמדות ירי טובות. עשרה לוחמים נוספים מפלוגה א' נהרגו בהיתקלות זו ורבים נפצעו.

פלוגה ב', שנעה באיגוף, זיהתה את הכוח הסורי והפתיעה אותו. הכוח הסורי הושמד והנפגעים פונו לאחור.

משתי הפלוגות של כוח נתי נותרו שבעה טנקים, ואלה התארגנו מחדש והשתתפו עוד באותו היום בבלימת השריון העיראקי שהגיע לאיזור. הכוח המשיך להילחם בכוחות סורים, עיראקים וירדנים בשטחי המובלעת הסורית עד להפסקת האש ב-24 באוקטובר ולאחריה, בתקופת מלחמת ההתשה במובלעת. כוח נתי פעל במשך כחודשיים עד שפורק ב-3 בדצמבר 1973.

נתי פונה לבית החולים בצפת. גילה: "ההורים שלו שמרו על התאומים ואני נסעתי לצפת כדי להיות לידו. הוא עבר ניתוח והצליח להתאושש מהר יחסית. שכרתי שם חדר, אבל אחרי זמן קצר העבירו אותו להלל יפה בגלל שהיו צריכים לפנות מקום בבית החולים לפצועים חדשים. היתה לו פציעה רצינית. היה לו ממש חור בראש ונשארה לו צלקת לכל החיים. התאומים היו אז בני שנתיים, וכשהייתי מביאה אותם לביקור הייתי מודיעה לו מראש כדי שיחבוש כובע או משהו כדי לכסות את הראש.

"בינתיים, אלברט מנדלר נהרג בסיני ואחר כך התחילו הלוויות. נתי הגיע ללוויה של אלברט ופגש שם חבר שסיפר לו שהיחידה המקורית שלו תקועה בסיני במצב קשה. בקושי הגיע אליהם אוכל, המוראל ירוד והאנשים מדוכאים. נתי החליט שהוא נוסע לבקר אותם כמו שהוא, עם הכוויות והתחבושות על הראש.

"החבר השיג ג'יפ והם נסעו לסיני. בדרך, בנגב או בסיני, רכב שנסע בנתיב הנגדי סטה והתנגש בהם. הוא שבר את הרגל בצורה מחרידה. העצמות ממש יצאו החוצה. התקשרו אלי מאסף הרופא ואמרו לי: 'שלום, את יושבת? בעלך בבית חולים'. אני חשבתי שהם מתבלבלים, אז אמרתי להם שהם טועים והוא כבר יצא מבית החולים. אז סיפרו לי שהוא נפצע שוב, בתאונה.

"ניתחו אותו ושמו לו מסמרים ופלטינות ברגל. אחרי הניתוח הוא היה תקופה ארוכה בשיקום, בבית הבראה במדרשת רופין, ועבר שם פיזיותרפיה. הוא רצה לחזור לחיילים שלו כמה שיותר מהר, אבל הפעם לא היתה לו ברירה. אחר כך הוא היה עוד שנה על קביים.

בזמן הזה טליק שכנע אותו לחזור לקבע. גם ככה לא היה לו הרבה עניין בחברה שבה הוא עבד, אז הוא העדיף לחזור לצבא. היה לו קשר טוב מאוד עם טליק, שהביא אותו לפרויקט המרכבה אחרי ששת הימים, וגם במקרה הזה הוא שיכנע אותו לחזור לקבע. הרבה אנשים חששו מטליק, אבל לנתי היה קשר מיוחד איתו".

ריקי מספרת על מקרה שבו פגשה את טליק: "הייתי קצינה צעירה בקריה, ובאותו הזמן טליק היה עוזר שר הביטחון. הייתי רואה אותו בקריה וכשהייתי חוזרת הביתה הייתי מספרת לאבא שראיתי את טליק, והוא עודד אותי להגיד לו שלום. לא העזתי, כי מי אני לעומת טליק? אבל הוא אמר שהוא בטח ישמח.

"יום אחד עליתי עם טליק במעלית לאיזו הרמת כוסית, ואז אמרתי לעצמי שאם כבר שנינו במעלית אני אציג את עצמי. אמרתי לו שאני הבת של נתי גולן, וישר הוא אמר: 'את לא יודעת איך אני אוהב את אבא שלך, כמו הבן שלי אני אוהב אותו. אני כמו סבא שלך!'. ממש ככה".

נתי מונה לקצין אג"ם באוגדה 194. בהמשך קיבל פיקוד על חטיבת שריון במילואים ושימש כסגן מפקד באלי"ש. ב-1979 מונה למח"ט 7. תחת פיקודו היתה זו החטיבה הראשונה בצה"ל לקלוט את טנקי המרכבה סימן 1, שהוא היה שותף בפיתוחם. בהמשך שימש מח"ט 460 ומפקד אוגדה 49.

ב-1986 התמנה למפקד אוגדה 36, אוגדת רמת הגולן הסדירה. שנה אחר-כך פעל נתי להקמת האנדרטה לחללי גדוד 129 בששת הימים במחסום הקוביות ברמת הגולן. באותה שנה קיימו ותיקי הגדוד כנס באנדרטה במלאת 20 שנים למלחמת ששת הימים

אנדרטת גדוד 129 שיזם והקים נתי הורוביץ (צילום: Shayshal2, ויקיפדיה).

גילה: "יום כיפור לא היתה המלחמה היחידה שתפסה אותו בחו"ל. כשהתחילה מלחמת שלום הגליל ב-1982 היינו בשליחות בארצות הברית. כששמענו שפרצה המלחמה הוא מיד אמר לי: 'את מבינה שאנחנו חוזרים, כן?'. אמרתי לו: 'המלחמה יכולה להתחיל גם בלעדיך'. זה כמובן לא שיכנע אותו".

נתי גולן פרש מהצבא בדרגת תת-אלוף ועבר לעסוק בתחום החינוך לגיל הרך. ב-1995 הקים את חברת "מ.נ. שהם" ופתח מעון לילדים. הוא האמין שכדי לשנות משהו במדינה, צריך להתחיל מגיל צעיר. גילה מספרת שהיה לו חזון של חינוך. "הוא היה אחד כזה שאם בא לו רעיון לראש, הוא חייב לבצע. לא היה אכפת לו לסכן ולהפסיד – הוא יעשה את זה. הוא הלך למשרד התמ"ת וניסה לשכנע אותם. בהתחלה הם אמרו שהם עובדים רק עם קבוצות כמו ויצ"ו ונעמ"ת, אבל בסוף הם התרשמו ממנו והסכימו לעשות ניסיון. בשנה הראשונה הוא פתח מעון אחד בשוהם, בשנה השנייה פתח עוד שניים ומשם זה כבר הלך והתפתח.

"זה עשה לו טוב להיות עם הילדים. הוא אפילו הפסיק לעשן בלי מאמץ. הוא אמר: 'מה, אני אעשן על יד הילדים? אני לא יכול'".

 

 

 

 

 

 

 

ני אומר לגילה שזה מעבר חד – מאיש צבא לגני ילדים, והיא עונה: "גם איש צבא הוא מחנך. אמנם סוג אחר, אבל כל הזמן מחנך. חיילים בני 18 הם גם סוג של ילדים. הוא אמר שבמקום להתמודד עם התוצאות של מערכת החינוך אני אתערב בזמן".

בשנת 2004 נפטר נתי לאחר מאבק במחלת הסרטן, והוא בן 62 בלבד.

גילה מספרת כי אחרי שנפטר, עזב הבן ניר את עבודתו ולקח על עצמו את ניהול הגנים, נדבק בחיידק וכיום הוא מנהל את הרשת הכוללת ארבעה "גני גולן" במודיעין, בכרמי יוסף, במשמר השבעה ובתל אביב.

לזכרו של נתי גולן הוקם בעירו מודיעין מרכז מצוינות על שמו. בנוסף, בשנים האחרונות מתקיים בעיר מדי שנה "חידון מורשת וידיעת הארץ ע"ש נתי גולן" לתלמידי התיכונים. החידון נערך בי"א באדר, יום הזיכרון ליוסף טרומפלדור, והוא כולל שאלה אחת על נתי.

גילה: "העירייה התלבטה איך להנציח אותו. בהתחלה חשבו על כיכר או רחוב. בסוף באו עם הרעיון להקים מרכז מצוינות – וזה בהחלט הולם את העשייה החינוכית שהוא האמין בה".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מרכז המצוינות ע"ש נתי גולן ברעות

גילה: "הוא לא היה דברן גדול ולא סיפר הרבה. הוא לא היה הטיפוס שמתרברב במה שהוא עשה. הוא כמובן לא התבייש בדברים האלה, אבל הוא הרגיש שהוא עשה את מה שצריך היה לעשות וזה הכל.

"כשהוא היה בצבא הוא לא אהב לדבר עם כתבים. כשהיו מתקשרים כתבים, היינו צריכים להמציא כל מיני תירוצים: הוא לא בבית, הוא ישן, הוא לא נמצא.

"אחרי שהוא נפטר הלכנו לחפש את עיטור הגבורה ומצאנו אותו מלא אבק בבוידם. באותם ימים היו כתבות עליו, ואחר כך באו אלינו שכנים ואמרו: 'לא ידענו את כל הדברים האלה'. היתה לו נוכחות חזקה, גם בבית וגם במקומות אחרים. בקבוצה איכשהו תמיד היה יוצא שהוא מדבר, מספר בדיחות וסיפורים וכולם מקשיבים. הוא היה יודע לספר סיפור בצורה טובה".

מה הוא סיפר על המלחמות? גילה: "על ששת הימים הוא אמר שהם נכנסו בלי לדעת לאן. הוא אמר שאם המלחמה היתה נמשכת שבעה ימים, כבר לא היתה להם תחמושת.

"על מלחמת יום הכיפורים הוא אמר שניצחנו בזכות רוח הלחימה של החיילים. למרות כל התקלות והבעיות שהיו, בסופו של דבר מי שניצח אלה האנשים שידעו שאין מאחוריהם אף אחד אחר. זה המסר המרכזי. זה גם מה שהיה בכוח נתי. התאספו שם חיילים מפה ומשם, רובם לא מכירים אחד את השני.

"אחת הבעיות היא לבנות כוח כשהאנשים לא מכירים אחד את השני. מדברים הרבה בצה"ל על הרעות, שבסוף נלחמים אחד בשביל השני לפני הכל. בכוח נתי אין בשלב הראשון את הרעות, והם עדיין נלחמו. זה אחד הדברים המיוחדים בכוח הזה.

"אנחנו שמחים שבשנים האחרונות מדברים יותר על הקרבות שהוא השתתף בהם. גם על כוח נתי וגם על הקרב על קלע בששת הימים. יש תחושה שחטיבה 8 לא קיבלה את ההכרה המלאה בחשיבות הקרב שלה. לפני כמה שנים ערכנו אזכרה לנתי בלטרון. אחד הדוברים היה טליק והוא אמר שם: 'תדעו לכם שהקרב על קלע וזעורה זה הקרב שבזכותו רמת הגולן שלנו. זה הקרב שהכריע את המלחמה ברמת הגולן'".

נתי היה אדם ערכי מאוד, אדם שזכה לעשות בחייו דברים שהוא האמין בהם בכל ליבו, גם בצבא וגם באזרחות. אין ספק שהוא אהב את המדינה והיה פטריוט גדול. בראיון אישי שערכה ריקי עם אביה מספר שנים לפני שנפטר, אמר נתי את המילים הבאות: "עם כל הצרות שיש במדינה, זו עדיין המדינה היחידה שיש לנו. ומי שלא מאמין, שיילך לחיות איזה שבועיים בהודו ויבין איזה מזל יש לנו להיות פה, עם כל הצרות".

————————————————————————————————————-

*) מחבר הכתבה שי שלום הינו תושב מודיעין בן 36, מתכנת ביום, וויקיפד בלילה. מתעניין בשתי המלחמות ברמת הגולן. עובד בימים אלו על ספר בנושא "כוח נתי".

 

השתחררתי משירות סדיר בנובמבר 1972 וחזרתי לקיבוץ שלי, בית אלפא. השינוי ממ"פ בגדוד טנקים בסיני לבחור צעיר בקיבוץ שוקק חיים היה כיף מוחלט. בימים עבדתי עם חברים טובים בבריכות הדגים של הקיבוץ, ובערבים ביליתי עם אותם חברים ועוד אחרים, שכללו מתנדבים (בעיקר מתנדבות) מחו"ל, וברחתי מאחריות. שמרתי קשר חזק עם חברי מהצבא, שנשארו חלק חשוב מחיי. ביוני 1973 נפרדתי מהחברים, המשפחה, הנוף והריחות של הגלבוע והעמק ויצאתי למסע שהתחיל ברומא, נמשך בניו-יורק, דרך מחנה קיץ לילדים יהודים ע"י אגם מוקף יער, ולבסוף טיול מהחוף המזרחי לחוף המערבי של ארה"ב, ובחזרה.

ביום כיפור, שבת ה-6 לאוקטובר ,1973 הייתי בסנט-לואיס שבמרכז ארה"ב. לאחד משני החברים שטיילו איתי הייתה שם "ידידה," ממשפחה יהודית טובה, והם אירחו אותנו בביתם. התכוונו להיות איתם ביום הכיפורים ואח"כ להמשיך מזרחה. מתישהו בשעות הערב המוקדמות, הבן הצעיר של המארחים, ילד בן 10 בערך, התחמק לחדרו והדליק טלוויזיה (ביום כיפור!) אבל התוכנית שרצה לראות הוחלפה בדיווחים על מלחמה בישראל. כמובן שלא האמנו כשהוא ספר לנו מה ראה, והופתענו מאד כשהתברר שהוא לא מותח אותנו. שני חבריי סברו שזה סיבוב נוסף שיימשך כמה ימים (מקסימום שישה) ויסתיים בעוד תבוסה קשה לערבים. "עזוב," הם אמרו לי, "עד שתגיע חזרה זה יגמר." אבל אני כבר לא שמעתי אותם.

עליתי  על  הטיסה  הראשונה  שמצאתי  מסנט-לואיס  לניו-יורק,  שיצאה  למחרת  בבוקר,  ה7-  לאוקטובר. כשהגעתי בשעות הצהריים, אמרו לי בשדה התעופה קנדי, שהטיסה הראשונה לארץ תצא מאוחר בלילה, ויעצו לי לחזור לשדה בשמונה בערב. אל-על הקימה דלפק חירום באולם נפרד, וכשחזרתי בערב הייתה שם מהומה אדירה. מאות אנשים צעירים, חלקם עם בנות זוג או בני משפחה אחרים, ניסו בכל דרך לקבל כרטיס עליה על המטוס. הראשונים שקיבלו כרטיסים היו הטנקיסטים, ואז הסתבר שהמטוס מלא ואין מקום אפילו לטייסי קרב ובוודאי שלא ללוחמי חי"ר. מיותר לציין שהחברה האלה מאד לא אהבו את זה. המטוס המריא בסביבות חצות, ואני זוכר היטב את טייס הקרב שישב כל הטיסה על קופסת פח במעבר. נדמה לי שהוא היה חבר של קברניט המטוס או סגנו, והם אפשרו לו לעלות על המטוס בלי כרטיס. השמש שקעה כשנחתנו בנמל התעופה לוד, והמשאיות שנשלחו לקחת אותנו לג'וליס כבר המתינו

בנמל מצאתי טלפון ציבורי והתקשרתי למזכירות הקיבוץ להודיע שהגעתי ושאני מתגייס מיד. כמעט עד הפסקת האש לא ידעו שם איפה אני ומה עלה בגורלי. היום יש לי ארבעה ילדים מבוגרים ששירתו בצה"ל, וחלקם לחמו. קשה לי לתאר את הסיוט המתמשך שעברו הוריי במשך השבועיים שלא שמעו ממני. שני האנשים החזקים והעצורים האלה פשוט נשפכו בבכי בפעם הראשונה שהגעתי הביתה, כמה ימים אחרי הפסקת האש.  במבט לאחור, קשה לי להסביר את המהירות שבה חל השינוי המנטלי שלי מצעיר בן ,23 חסר דאגות, שמטייל ביבשת רחוקה, לחיל ומפקד, כאילו שאף פעם לא עזבתי את הצבא. שעתיים או שלוש אחרי שחזרתי לארץ כבר הייתי מרוכז לגמרי בהקמת פלוגה, יש מאין: מפקדים, אנשי צוות, חוליה טכנית, טנקים, נשק, תחמושת, זיווד, מכשירי קשר, דלק, סרבלים, קסדות, בדיקות כשרות של הטנקים, מנות קרב וכל שאר הפרטים. רצינו להיות מוכנים תוך 24 שעות. באופן טבעי, אתה מחפש אנשים שאתה מכיר, שאפשר לסמוך עליהם, והבעיה הייתה שכמעט לא הכרתי אף אחד. האדם המוכר הראשון שפגשתי היה המלחין נחום (נחצ'ה) היימן, שהיה מורה המוזיקה  הראשון שלי בקיבוץ, והגיע מאיפשהו באירופה, לא יודע איך. שמחנו להיפגש והוא  אמר לי: "יענקלה, טוב שאתה כאן,  עכשיו המלחמה  בידיים טובות," עלה  על הג'יפ ונסע, לא יודע לאן. עד היום לא פגשתי  את נחצ'ה  שוב,  אבל הוא כתב מאז כמה  שירים מקסימים  שאני מאד אוהב.

אח"כ  מצאתי  את  משה גולדברג ויהודה  זליג  שהיו איתי  בסדיר,  ואת  צפריר (שכחתי את  השם הפרטי) ששירת  כמוני בגדוד 46  והוא  נהיה  הסמ"פ שלי.  ביום רביעי אחר  הצהרים,  כשהעמסנו את  הטנקים על המובילים, פתאום ראיתי את משה לוי, שמוצניק כמוני שעשה איתי קורס קצינים והיינו חברים. משה שרק הגיע מלונדון היה עדיין בבגדים אזרחיים וחיפש מה לעשות. זה קרע לי את הלב אבל לא יכולתי לעזור לו. איכשהו הוא הצליח לשכנע את נתי לקחת אותו כקמב"ץ שני, וככה הצטרף לכוח שלנו.

הרבה זכור לי מהמלחמה, אבל היו בה מספר אירועים שנצרבו בנפשי ועל חלקם אספר כאן.

ב,12.10- בקרב לכיבוש המובלעת הסורית, נתקלו המג"ד נתי ופלוגה א' במארב טנקים סורי. נגמ"ש הפיקוד הושמד, והפלוגה ספגה פגיעות קשות. זמן קצר לאחר מכן הגיעה פלוגה ב,' הפלוגה שלי, מכיוון אחר, עלתה   לעמדות שולטות, זיהתה את אותם טנקים סורים ופגעה בהם. שרידי פלוגה א' התארגנו, טיפלו בפצועים כמיטב יכולתם והגיעו אליי על שלושה טנקים כשירים שנשאו על סיפונם גם את שאר האנשים ששרדו את הקרב. הם תפסו מחסה מאחורי אחת הגבעות, וכשנגמר הקרב ירדתי לדבר אתם. מה אפשר להגיד לאדם שלפני זמן קצר ראה את חבריו נהרגים בטנק בוער, מטרים סופרים ממנו, או גוססים למוות על-ידו? בן-אדם שעד לפני שעה היה בחור צעיר ועכשיו לא מבין למה פגז האויב שיועד לטנק שלו החטיא, והוא נשאר בחיים? הם דיברו קצת על מה שעבר עליהם וגם סיפרו לי על המג"ד שנפצע קשה ולא ברור אם עוד מישהו יצא חי מנגמ"ש הפיקוד. אבן כבדה ירדה על ליבי: משה לוי היה עם נתי על הנגמ"ש ונהרג! ואז אני שומע שקוראים לי בקשר וחזרתי לטנק שלי. היה זה קצין האג"ם של חטיבה ,679 שאמר לי שכוח אויב גדול תוקף מדרום, ודרש שכל מי שיכול ינוע מיד לעמדות מדרום לכפר נאסג,' לעזור לבלום את ההתקפה. שוב אני, ילד בן ,23 עומד מול החברה של פלוגה א,' אנשים שלא מכירים אותי, שרק לפני שעה או שתיים היו בקרב נורא, ואני שואל: "חברה, מי בא איתי"? אני מביט בהם ורואה את הסבל בפנים. מישהו אומר: "מספיק עם השיגעון הזה. אני גמרתי." ואז, בלי מילה, קמים שלושה צוותים, מפקדים ואנשי צוות, ועולים על הטנקים. שוב היו לי שבעה  טנקים. עשינו בדיקת קשר ויצאנו במהירות לעזור לבלום את העיראקים, ואחר-כך לחמנו יחד עד סוף המלחמה. 40 שנה עברו מאז, וגם אם היו אלה ,400 לעולם לא אשכח את אותם גברים בין הגברים, שקמו, עלו על הטנקים וחזרו לקרב.

הטנקים העיראקים מתקרבים וכל רגע חשוב. אנחנו נוסעים בכל המהירות דרומה לעבר תל ענטר שמדרום לכפר נאסג.' משמאלי, על גבעה נמוכה אני רואה נגמ"ש ישראלי שרוף ומעוות. זה נגמ"ש הפיקוד של נתי, אני חושב והלב כואב  –  משה הלך. ואז כמו  מעולם  אחר  אני שומע  אותו  ברשת הגדודית  מקים קשר עם יחידות הכוח. כשהנגמ"ש חטף, משה עף ממנו ולא נפגע, חוץ ממכה חזקה בברך. הוא חילץ את נתי הפצוע, שם אותו על טנק של יחידה אחרת, איכשהו מצא את הטנק של הסמג"ד, עמרי נגב, תפס את מקומו על ידו בטנק וחזר לתפקד כקמב"צ. בשבילי הוא קם לתחייה.

הרגעים הקשים ביותר במלחמה, הרגעים שבהם אתה משוכנע שמפה לא תצא בחיים, עברו עליי בקרב  לכיבוש  תל  ענטר, ב.16.10- בקרבות  האחרים  לחמנו בטנקי אויב שהסתייעו באש ארטילריה, שהייתה     לפעמים מסיבית. שריון הטנק מגן היטב מפגזי ארטילריה, והסיכוי לפגיעה ישירה בצריח קטן יחסית. ירי ארטילרי היה חלק מהשגרה במלחמת ההתשה, כמה שנים לפני מלחמת יום כיפור, ולמדתי לא לתת לו להפריע. לחימה בטנקי אויב, תוך תנועה בשטח, תרגלנו הרבה כל השנים. לעומת זאת, בקרב של ה16.10- השתמש האויב לא בטנקים, אלא בנשק שלא הכרתי עד אז: טילי נ"ט מונחים מסוג "סאגר." זהו טיל שנע  יחסית לאט, על-מנת  לאפשר  ליורה לביית אותו על המטרה. יחד עם שאר הטנקים של חטיבה 679 נענו   מצפון לדרום, חשופים בשטח ישר ופתוח, שלא הייתה בו אפשרות לתפוס עמדות. חוליות ה"סגאר" של הסורים טיווחו אותנו מעמדות מסתור, על שלוחה של גבעות מדרומנו. טווח הירי של הטילים היה גדול מזה של הטנקים, וממרחק של 2.5 – 3 ק"מ אנחנו היינו מטרות גדולות בשבילם, בלי שנוכל להשיב אש בצורה  יעילה.  הדרך לשרוד הייתה לנוע כל-הזמן, כי קשה לביית טיל על מטרה נעה. הדרך להכריע את הקרב הייתה להתקרב אל חוליות הסאגר, כך שלא יהיה ליורי הטילים מספיק זמן לביית אותם, בעוד שהירי שלנו נעשה יעיל יותר. המח"ט, אורי אור, נתן פקודה לנוע קדימה ולחצות את ציר "ציריך," אבל מי שנע קדימה הסתכן, והחטיבה פשוט זחלה. הקרב היה תקוע, ולפחות טנק אחד של החטיבה נפגע ונדלק. ידעתי שהמח"ט צודק וכל  עוד  אנחנו  לא  נעים  קדימה  וחוצים  את ציר  "ציריך,"  שמאחוריו היו הגבעות  שעליהן התמקמו יורי הטילים, אנחנו בעמדה נחותה עם סיכוי גבוה להיפגע ובלי סיכוי סביר להכריע את הקרב. למרות הקושי, נתתי פקודה לפלוגה לנוע קדימה ולחצות את ציר "ציריך," ונסעתי קדימה. כל מה שעשיתי בקרב מרגע זה היה לוודא שהטנקים נעים כמה שיותר. השתדלתי לעקוב אחרי ירי הטילים שהתמקד עכשיו בנו, לזהות לאיזה טנק הוא מכוון ולפקוד על הטנק הזה בקשר לנוע. היו כמה מקרים שטנק זז, והטיל פגע במקום שבו עמד שניות לפני כן. הקרב הסתיים כשעברנו את ציר "ציריך" דרומה, והאויב נסוג מעמדותיו. אף טנק בפלוגה שלי לא נפגע.

לא הכרתי אף אחד מחללי כוח נתי. אבל רבים מחברי, פקודי ומפקדי בעבר, ששירתו ביחידות אחרות, נהרגו במלחמה. ביניהם היו כמה שאהבתי אהבת נפש. הם חסרים לי מאוד עד היום ולעתים קרובות אני חושב עליהם, ועל מה שהם הפסידו, וכמה שאנחנו, חבריהם ובני משפחותיהם, הפסדנו בהעדרם.

כשהשתחררנו מהמילואים, בתחילת מאי ,1974 לפני יום העצמאות, חזרתי לקיבוץ ושם פגשתי באיילין סינגר,  ג'ינג'ית  נפלאה  ויפהפייה  ממניאפוליס במדינת מינסוטה בארה"ב שהחליטה לעשות הפסקה בלימודים, לבוא לאולפן בקיבוץ וכך לעזור למדינת ישראל אחרי המלחמה. מסיבות לא ברורות היא בכלל שמה לב אליי.

בשנים 1974-75 היחידות הסדירות של השריון עברו תהליך של בנייה מחדש, והיה מחסור    גדול בקצינים זוטרים, בעיקר מפקדי פלוגות. בערך חודשיים אחרי שהשתחררתי מהמילואים, פנה  אליי האלוף מוסה פלד, מפקד גייסות השריון, וביקש שאחתום קבע לשנה. הבנתי אז שחיי מתקדמים לכיוון של קריירה צבאית ואם לא אדע לפתח אפשרויות אחרות, זה מה שיקרה. החלטתי שאני חייב ללכת ללמוד. חוויותיי במלחמת יום כיפור היו גורם מכריע בהחלטתי ללכת ללימוד. הסכמתי לחתום קבע לחצי שנה והתחלתי לקחת קורסים במכינה. אבל איילין גרמה לי לשנות את התוכניות, אחרי חצי שנה, שבה העברתי קורסי צמ"פ וקמ"ט מזורזים במסגרת חטיבה 500 (בפיקוד דן ורדי) השתחררתי, עזבתי את הקיבוץ וטסתי למיניאפוליס לפגוש את איילין. היא הפתיעה שוב והסכימה להתחתן איתי.

היות והייתה באמצע הלימודים,החלטתי להתחיל ללמוד שם. מש"ק הקשר של הפלוגה שלי במלחמה ואח"כ במשך כל חודשי המילואים היה הלל רובין, פרופסור להנדסה אזרחית בטכניון. הלל הסביר למשה לוי ולי, בצורת חד-משמעית, שאין שום הגיון בללמוד משהו אחר חוץ מהנדסה אזרחית, ולכן שנינו עשינו תואר ראשון בהנדסה אזרחית. נהניתי מהלימודים והמשכתי לתואר שני ושלישי ואח"כ התחלתי קריירה באקדמיה.

איילין, אני וארבעת ילדינו, שנולדו בארה"ב, חזרנו ארצה ב1989- ומאז אנחנו חיים ברחובות.

 

 

יום א'  7/10/73 

נודע לי על המלחמה בזמן תדלוק בתחנת דלק בסקוטלנד, שם בילינו אשתי ואני בטיול צעירים לאחר חתונה. במהלך התדלוק פתחתי עיתון וראיתי בדף הראשון: "מלחמה במזרח התיכון, הצבא המצרי חצה את תעלת סואץ והשתלט על המעוזים". הייתי המום ולא יכולתי לתפוס. שנה קודם לכן שירתי כמ"פ ו' בגדוד 184 מול גשר הפירדן וערכנו אין ספור תרגילים לחבור למעוזים במקרה של התקפה מצרית ולהדוף את התוקפים. הפלוגה שלי ישבה בתעוז מרפסת –בסיני.

כל אחד מאיתנו ידע שתעלת סואץ היא מכשול בלתי עביר. ידענו  במדויק את  הכוח  העומד  מולנו  והיה לנו  ביטחון מוחלט שביכולתנו למנוע ממנו לחצות את התעלה, כך חשבו והאמינו כולם.

סיימנו לתדלק והתחלנו לנסוע ללונדון כמעט ללא הפסקה, כל היום וכל הבוקר שלמחרת. בלונדון התגוררו חברים שעבדו בשגרירות. עם הגעתנו התברר שהטיסה הראשונה תהיה ביום ד' 10.10.73 בבוקר ותינתן עדיפות לשריונאים, טייסים ורופאים. בעזרת החברים בשגרירות השגנו כרטיסים ועלינו למטוס.

יום ד'  10/10/73 

הגענו ללוד אחה"צ-ערב, מייד נרשמתי על ידי צוות הגיוס ונשלחתי לג'וליס – נאמר לנו שבג'וליס מקימים יחידות שריון ועליי להתייצב; נפרדתי מאשתי הצעירה, אני על אוטובוס לג'וליס, והיא על אוטובוס לקיבוץ מעברות. הגעתי לג'וליס בשעות אחה"צ נקלטתי ומייד שלחו אותי למדור תותחנות (נדמה לי). אמרו לי שמתארגן כוח בפיקודו של נתי גולן, שאותו הכרתי 5 חודשים קודם לכן באימון בבאליש. נכנסתי למשרד התייצבתי ושובצתי  מיד לתפקיד קמב"ץ. יורם נוריאלי מ"פ המפקדה הביא לי מדים נשק וחגור. בשעות הערב של אותו יום קיבלנו פקודה לעלות לרמה"ג. הכוח עלה על מובילים ואוטובוסים. אני נסעתי עם נתי בג'יפ לחמ"ל פיקוד צפון בהר  כנען לאסוף מידע על הנעשה ברמה"ג. הגענו בלילה, החמ"ל היה מלא בקצינים, ולפי מעט המידע שקיבלנו הסורים נהדפו אל מעבר לגבול ברוב החזיתות, ובשטח מספר קטן של כוחות סורים עדיין פועלים. פניתי לקמ"ן בפיקוד לקבל מפות, וכל שהוא היה יכול לתת לי זה קטעי צילום ממפת הקוד.

יוםה'  11/10/73 

בבוקר עם עליית הגדוד לרמה"ג נערך תדרוך של נתי לכוחות בבית המכס העליון ולאחריו עלינו לנפח ליד המחצבה על מנת לפרוק את הטנקים. בתנועה לנפח ראינו טנקים וזחל"מים שלנו פגועים, דבר שהמחיש לנו את מה שהתחולל כאן בימים הקודמים. מייד עם הגיענו לנפח נתי קיבל פקודה לעצור ולהיות מוכן לרדת לסיני, לאחר דין ודברים סוכם שאנחנו נשארים ברמה"ג. הטנקים הורדו מהמובילים; הצוותים עלו על הטנקים ונערכו במסגרת פלוגתית. באותו יום בשעה 13:00 זומנו לקבוצת פקודות אוגדתית בתל יוסיפון ) אוגדה (210 בפיקודו של דן לנר. קבוצת הפקודות הייתה קצרה ועניינית כאשר כוח נתי הוגדר כעתודה אוגדתית והעביר את פלוגה ג' (גלבי) בפיקודו של דב קוזיקרו לחטיבה 179 שבפיקוד רן שריג. אני זוכר שבמהלך קבוצת הפקודות חייל האוויר תקף מטרות בסמוך לגבול, ולפתע הופל מטוס סקיהוק שלנו, ובאחת כל החושים נדרכו על מנת לחלץ את הטייס, עד כמה שזכור לי ללא הצלחה. בערב נערכנו בחניון לילה בפתחת קוניטרה מוכנים  להבקעה, שאמורה להתחיל  ביום ו' 12/10/73  לפנות בוקר  בהרעשה  ארטילרית וכך  אכן קרה.

יום ו'  12/10/73 

ביום הקודם חטיבה 179 – החטיבה הפורצת הצליחה לפרוץ את הציר עד מבואות חאן ארנבה ונעצרה. קיבלנו בשעות הבוקר פקודה לעבור ת"פ חטיבה 679 שבפיקוד אורי אור ולהתכונן לכיבוש המובלעת הדרומית. עברנו דרך חטיבה 179, שנפגעו לה כלים רבים, ונערכנו בסביבות כפר ג'בא; שם ספגנו תקיפת מטוסים סורים שהסבה נפגעים ראשונים. בין 8:00 ל- 9:00 התחלנו לנוע לכיוון דרום מזרח על בסיס ציר "ישימון" עם פלוגה א' בפיקודו של שמוליק אבישאול ופלוגת החרמ"ש בפיקודו של צוריאל. פלוגה ב' בפיקוד קרני  עקפה  את תל שער ממזרח  ההתקדמות  במקביל לנו  מצפון  לדרום.  במהלך ההתקדמות לכיוון כללי מזרח. בכפר נאסג' הותקפנו במטחים של סאגרים וארטילריה ומטוסים. בכל התנועה היו לנו בעיות קשר קשות, ואני זוכר שקצין הקשר יוסי אופנגנדן ז"ל עלה על הטנק וניסה לתקן את התקלה. בעקבות פגיעה בסמוך לטנק המג"ד, הקשר הושבת ועברתי עם נתי לנגמ"ש הפיקוד שנע בצמוד אלינו ומאחורינו. הקשר בנגמ"ש היה תקין, וחשנו ביטחון בשליטה על הכוחות; הגענו למבואות כפר נאסג' בסביבות 12:00 פתחנו באש ותקפנו את הכפר. מלבד כמה משאיות ואזרחים מבוהלים לא היו בכפר כוחות כלשהם. צפינו מזרחה לכיוון תל ענטר ומשלא ראינו כוחות אויב התחלנו להתקדם כשפלוגה א' של אבישאול מובילה, ואנחנו צמודים אליו. בסביבות השעה 12:30 נפתחה אלינו אש מטווחים קצרים. אני זוכר את נתי צועק: "יורים עלינו לרדת מהר"! אבל ספגנו פגיעה ישירה והנגמ"ש נעצר. קפצתי מהנגמ"ש ובמבט לאחור ראיתי מישהו על הנגמ"ש שהמעיל שלו בוער, חזרתי לחלצו והתברר שזה נתי שעמד לידי בנגמ"ש. הורדתי אותו, הפשטתי ממנו את המעיל הבוער, ראיתי שפניו מלאות דם, לקחתי אותו מעבר לרכס ולמזלנו עמדו במקום טנקים בעמדות. העליתי את נתי לטנק, אמרתי למט"ק שזה נתי גולן ושצריך לפנותו לתאג"ד; לי לא היה מקום בטנק ונשארתי בשטח כשהמט"ק זרק לי עוזי להגנה עצמית. כעבור זמן, לא זוכר כמה הגיע טנק נוסף וכשראיתי שמדובר בשוט קל נופפתי לו, והוא חילץ אותי. נכנסתי לטנק כאיש צוות חמישי. לאחר זמן מה הוצאתי את   הראש מהצריח וראיתי שאנחנו בתוך הישוב כפר נאסג.' אמרתי למט"ק: "צא החוצה מייד! מסוכן להיות בשטח בנוי"! זה היה בשעה 13:30 בערך. כמו שאנחנו יוצאים צפונה מכפר נאסג,' אני רואה לפניי טנק שוט בודד נוסע ממערב למזרח. נופפתי לו והוא עצר לידינו למרבה הפתעתי בטנק היה עמרי נגב הסמ"גד שהוזעק להחליף את נתי לאחר ההיתקלות. הצטרפתי לטנק כקמב"ץ והמשכתי בטנק זה עד סוף המלחמה. למרבה המזל לפני היציאה ערכתי על גלויה את הוראות הקשר הגדודי והחטיבתי ולאחר שעליתי על הטנק של עמרי כיוונתי את התדרים של הגדוד ושל החטיבה. כשחזרתי לדבר ברשת הגדודית ( "קרול" ) והקמתי קשר  עם הפלוגות,  ענה לי קרני  מ"פ  ב:'  "מברג כאן בורמה כמה  טוב לשמוע את קולך שנית"!   אני  זוכר שבגלל עומס האירועים לא שייכתי זאת לחזרתי לטנק לאחר הפגיעה בנגמש, אבל לימים המשפט הזה אמרהכל.

עמרי נגב ארגן את הכוח מחדש; ובשעות אחה"צ, בשעה 15:00 לערך ובמהלך ההתארגנות נפתחה התקפת הכוח העיראקי מדרום. ההתקפה תפסה אותנו בתהליך תדלוק, תחמוש ותחזוקה, זכור לי שהיה שם טנק עם זחל פרוס ובין רגע התחילו לגרור אותו לאחור והטנק חולץ. עם ערב קיבלנו פקודה להיערך בשטחים השולטים מצפון לצומת נאסג' ולהיערך לקרב עם השריון העיראקי ביום שבת 13/10/73 לפנות בוקר. בלילה ספגנו מטחי קטיושות בלתי פוסקים, ואני זוכר את  צוותי התחזוקה  שהגיעו  לכל מקום מחמשים  ומתדלקים בעצמם, הם אמרו לנו אתם לכו לישון.

יום שבת 13/10/73

שבת בבוקר פתחנו בהתקפה מתואמת שהדפה את הכוחות העיראקים דרומה. אני זוכר את הקרב כקרב מוצלח בו פגענו בטנקים רבים, וכוחות השריון העיראקי נסוגו.

עד הפסקת האש לקחנו חלק בשני קרבות נוספים באזור תל ענטר ב- 16/10 עם חטיבה 679 שבפיקוד אורי אור וב- 19/10 עם חטיבה 9 שבפיקוד מוטקה בן פורת.

הקרב של ה- 19/10  זכור לי  כקרב קשה יותר, הסורים לא נסוגו ואף הצליחו להתקדם והיו בו רגעים של מתח עד שהצלחנו לפגוע בסורים ולהודפם. מתום הקרב ב- 19/10 ועד הפסקת האש ב- 23/10 החזקנו את הגזרה בתלים ענטר ועלקיה; בימים אלו ספגנו התקפות ארטילריה ללא הפסקה, והיה קשה מאוד לשמור על משמעת ולהישאר בתוך הכלים. בלילות התארגנו בחניוני לילה מאובטחים.

לאחר כניסת הפסקת האש לתוקף בסוף אוקטובר, ירדנו על שרשרות למחנה עליקה ברמה"ג להתארגנות. צוותי הטנקים והמכונאים  התנפלו על הטנקים על מנת לתקנם ולהחזירם לכשירות בסיוע של כוחות עזר מהסדנאות. התחלנו מייד לערוך רשימות שמיות, ובהשוואה  לרשימות  הבסיס ביציאה  היה  לנו  פער של  כ- 240  לוחמים שלא  ידוע מקומם. אני זוכר שביחד עם אברהם שרצר, קצין השלישות, ערכנו עשרות רשימות, כולל בדיקה במפקדות, על מנת לאתר את החסרים, קימתי אישית ראיונות עם עשרות חיילים שהכלים שלהם נפגעו, על מנת לאסוף ולהשלים מידע על נפגעים.

בוקר אחד כאילו משום מקום הופיעה קצינה גבוהה, נכנסה למשרד ואמרה: "שמי רותי וגויסתי לסייע בקשר עם משפחות." שילבנו אותה מייד בצוות. וכך מידי שבוע או פעמים בשבוע הייתה רותי מגיעה אלינו עם מידע על קשר עם משפחות הנופלים. רותי השתלבה בצוות שלנו בטבעיות כאילו עבדה איתנו זמן רב, והפכה אחת משלנו.

כל זמן ההתארגנות בעליקה היו ידיעות שהסורים מתכננים התקפה על כוחותינו במובלעת על מנת להשפיע על המו"מ והוחזקנו בכוננות לחזרה לקו. ואכן בתחילת נובמבר 73 כ- 10 ימים לאחר הירידה לעליקה חזרנו  לקו בתוך המובלעת באזור תל מרעי תל אחמר ליד צבצבא. עם החזרה לקו ציידו אותנו בציוד חורף, ולכל פלוגה העמידו מכולה אשר שימשה למגורים ולאחסון, היה קר מאוד וצפוף. אני זוכר שפלוגה ה' ישבה על תל מרעי, ופלוגות הטנקים ב' ו-ג' ישבו על תל אחמר ותל צפוני לו.

בתחילת דצמבר 73 הוחלפנו ועברנו לחאן ארנבה, מקום המפקדה של חטיבה 179 שבפיקוד רן שריג. באותו זמן הוחלט לפרק כוחות מאולתרים ולשלבם ביחידות מילואים קיימות. כוח נתי פורק והועבר בשלמות לגדוד 266 בפיקוד עוזי קרן, ואני מוניתי לסמג"ד. ב- 1976 קיבלתי את הפיקוד על הגדוד. לוחמי כוח נתי היו הגרעין שעליו הוקם מחדש גדוד .266

שירתנו ברצף עד מאי 74 בגדוד 266.

 

הגעתי לג'וליס בשעות הערב של יום ג,' ,9.10.73 לאחר שנודע לי כי יחידת המילואים שלי, חטיבת טנקי T- 55 שאליה השתייכתי, ירדה לסיני, ובג'וליס מוקם גדוד טנקים חדש. ניגשתי אל סרן שמואל אבישאול, מ"פ פלוגה א' וביקשתי להצטרף לפלוגתו. הוא השיב כי כל הטנקים בפלוגה מצוותים ואין אפשרות לצרף אותי'/ לאחר שהפצרתי בו ואמרתי כי אני מפקד טנק ותיק, בוגר חטיבה 7 ובעל ניסיון רב ממלחמת ההתשה,הסכים לצרף אותי כאיש צוות חמישי בטנק סמ"פ.

למחרת נענו על גבי מובילים לבית המכס העליון ברמת הגולן ולאחר תדרוך והתארגנות המשכנו לשטח כינוס באזור עין זיוון. המראות שנראו בשטח היכו אותנו בתדהמה, טנקים ישראלים שרופים היו פזורים בשטח, ועשרות חיילים ישראלים מפויחים, חלקם עם תחבושות על גופם נראו נעים על גבי טנקים פגועים וכלי רכב צבאיים מכיוון רמת הגולן לעבר גשר בנות יעקב. מראות כאלה לא ראינו מעולם קודם לכן.

בבוקר יום שישי הצטרפנו ללחימה בתוך שטח סוריה. באזור העיירה ג'אבע המתנו לפקודת יציאה כגדוד מוביל בחטיבה, לכיוון דרום מזרח לאזור כפר נאסג.' בזמן ההמתנה הותקפנו ע"י מטוסי סוחוי סורים שהנחיתו עלינו מאות פצצות מגובה נמוך. לא היה ברשותנו מקלע נ"מ על הטנק ועל כן נאלצנו לירות בתמ"ק עוזי אל עבר המטוסים הסורים. ההתקפה נמשכה זמן רב, במהלכה נפגעו מספר טנקים מסביבנו. גם לטנק שלי נגרם נזק, וגלגלי המרכוב בערו זמן קצר כתוצאה מההפצצה.

לאחר התקפת מטוסי הסוחוי הסורים התקבלה הפקודה לנוע. הפלוגה, יחד עם המג"ד, נעה במהירות לכיוון דרום  מזרח על  ציר ישימון כשבדרך זיהינו חיילי חי"ר במנוסה ולא פתחנו לעברם באש. כקילומטר מכפר נאסג'  עלינו לעמדות וזיהינו בתוך הכפר מספר משאיות ונגמ"שים, פתחנו לעברם באש ופגענו בהם תוך זמן קצר ביותר. בגמר השמדת המטרות, ניתנה פקודה ברשת הפלוגתית ע"י נתי, המג"ד, להסתער על הכפר. גלשנו לתוך הכפר בשדרה כשהקנים מופנים לצדדים לפי פק"ל וחצינו אותו במהירות תוך ירי מקלעים לעבר חיילי חי"ר שנראו בין הבתים. בתום כיבוש הכפר, חצינו את צומת נאסג' תוך שינוי מבנה הפריסה משדרה לשתיים לפנים והמשכנו בתנועה מהירה ע"פ פקודה של המג"ד מימין לציר ציקן.

תוך כדי  תנועה בשטח הפתוח נפתחה לעברנו  בהפתעה רבה אש נ"ט כבדה, שלא הצלחנו לזהות את מקורה, ולאחר המטח הראשון דיווח אחד הטנקים כי הנגמ"ש שהיה איתנו נפגע. בתחילה סברנו שזהו נגמ"ש החוליה הטכנית. אך מיד לאחר מכן התברר שזהו נגמ"ש הפיקוד. זיהינו גבעה מצוקית כמאה מטרים לפנינו ונענו לכיוונה בניסיון לתפוס עמדות. עלינו על הגבעה המצוקית בצפיפות וכשהגענו למצב של תצפית לפנים זיהינו עשרות טנקי אויב במרחק  קצר ביותר, פחות ממאה מטרים לפנינו בתוך עמדות חפורות ותותחיהם מופנים אלינו. המשכנו לטפס על מנת לפתוח באש לכיוון האויב. אך עקב המצוק התלול, גחון    הטנק היה חשוף לטנקים הסורים, ותוך שניות החלו לירות לעברנו. הטנק של רפי מנדלר, שהיה מימיני במרחק של מטרים ספורים, נפגע בגחון והחל לבעור, ומיד לאחר מכן הטנק משמאלי, כפי הנראה של דודי ריבק, נפגע גם הוא ומיד בער. ניסיתי להורות לתותחן להנמיך תותח ולירות בטנקים הסורים שממול; אך לא הייתה אפשרות להנמיך את התותח עקב המצוק התלול. הוריתי לנהג לנוע אחורה על מנת לשפר עמדה וזיהיתי את המ"פ, שמוליק אבישאול, שאף הוא נע לאחור לצורך שיפור עמדה. אבישאול סימן לי בידו לנוע אחריו באיגוף ימני, התחלתי לנוע אחריו ולאחר מספר שניות כשנחשף צידו השמאלי לטנקים הסורים, ספג   שלושה  או  ארבעה פגזים ברצף מטווח  של פחות ממאה מטרים, החל לבעור ונע עוד מספר מטרים עד שנעצר. החלטתי לנוע לשמאל המצוק ולעלות משם לעמדה חדשה. השטח היה סלעי וקשה לתנועה; תוך כדי  טיפוס לעמדה חדשה, כשהתותח מופנה במייצב לכיוון שממנו הייתי צפוי להיתקל בטנקים הסורים, הופיע לפתע במרחק עשרות מטרים לפניי טנק סורי שתותחו מופנה לעברי. הוריתי לתותחן לצודד שמאלה. אך הייתה תקלה בצידוד, ולא הייתה אפשרות לכוון את התותח במהירות לעבר הטנק שלפניי. התותחן ניסה לצודד ידנית, אך עקב שיפוע צד גדול לא הייתה אפשרות לצודד ידנית. הוריתי לנהג לנוע לאחור במהירות    ובמהלך התנועה אחורה נפרש זחל ימין של הטנק והטנק נעצר. על מנת לא לספוג פגיעה מהטנק שהיה לפניי, הוריתי לצוות לקפוץ מהטנק עם נשק אישי ולשכב בין הסלעים עד שיתברר המצב. הטנק הסורי לא התקדם ובמקום זה זיהינו חי"ר סורי באזור הטנק. על מנת להתגונן מפני החי"ר, הוריתי לצוות לחזור לטנק, וכשהבחינו החיילים הסורים שחזרנו לטנק, הם עזבו את המקום.

קראתי בקשר ברשת הפלוגתית ולא נעניתי. חשבתי באותו שלב שנשארנו לבד וכולם נפגעו. לפתע זיהיתי טנק שלנו נע בשטח ימינה ושמאלה ללא מטרה. קראתי לו בקשר ונופפתי בדגל. הטנק הבחין בנו והגיע סמוך אליי. הוריתי לצוות שלנו לעבור לטנק השני ויחד מנינו 9 אנשים, שרובם נמצאים מחוץ לצריח. תפסתי פיקוד על הטנק כשאני מחוץ לטנק ואוחז בסל הצריח. נענו לאחור תוך ירי פגזי מעיך לכיוון המקום שבו נמצאו הטנקים הסורים על מנת להיחלץ.

בזמן התנועה לאחור זיהיתי כי חלק מהטנקים הסורים על הגבעה בוערים ולא היה ברור לי בשלב זה מי פגע בהם. הבחנתי במספר אנשי צוות בשטח, ביניהם פצועים, עצרתי את הטנק והעליתי את האנשים לתמסורות של הטנק, וכך כשאנחנו מונים 15 איש על טנק אחד, ובינינו פצועים המשכתי לנוע לאחור וקראתי בקשר לטנקים אחרים שאולי שומעים אותי ברשת. לאחר מספר קריאות ענה לי מיכה רינות שהיה מפקד מחלקה בפלוגה כי הצוות שלו ושל אורי קונדור נמצאים במרחק קצר מהמקום, בתוך מחפורות של הסורים ולצורך זיהוי מקומו הודיע לי כי פגע במשאית תחמושת סורית שבוערת סמוך אליו. ע"פ הלהבות שפרצו במשאית הסורית זיהיתי את מקומם ונעתי לכיוונם. יחד עם שני הטנקים הנוספים נערכנו להגנה מרחבית, תוך ניסיון להודיע על מצבנו לכוחות אחרים. מאחר ולא היו ברשותנו הוראות קשר, לא הצלחנו ליצור קשר ברשת אחרת מלבד רשת הפלוגה. ניגשתי לאחד הפצועים אותו אספתי קודם לכן, שנראה לי פצוע אנוש והבחנתי כי הוא עדיין מדבר בקול חלוש, שאלתי אותו לשמו ולכתובתו והוא ענה לי כי שמו שמחה זעירא והוא גר בבית הכרם בירושלים. מיד רשמתי את פרטיו על קופסת סיגריות שהייתה בכיסי, כיוון שלא ניתן היה לזהות מי החייל ומצבו היה קריטי. הוא שאל אותי האם אנחנו צבא ערבי כי לא מגיעה עזרה. עודדתי אותו ואמרתי לו כי הזעקנו עזרה והיא תגיע בקרוב.

כעבור זמן שנראה כמו נצח, עברה בסמוך אלינו שדרת נגמ"שים, עצרתי את הנגמ"ש הראשון שהיה בפיקוד סגן אלוף וביקשתי ממנו להזעיק עזרה כי אין לנו קשר עם יחידות אחרות. הסא"ל ענה לי: "חצי גדוד שלי נשחט במלחמה הזאת" והמשיך בתנועה מבלי להתייחס אלינו. זמן קצר לאחר מכן נשמע קולו של מפקד החטיבה ברשת הפלוגתית. קולו היה מוכר לי, והוא אמר לנו בקול רגוע ואבהי: "יש לכם אבא, אנחנו דואגים לכם ובקרוב יגיעו לחלץ אתכם." לאחר השיחה בקשר עם אורי אור המח"ט, חזרה אלינו התקווה והבנו כי  אנחנו לא לבד. כעבור זמן שאינני יכול להעריכו הגיע למקום ג'יפ סיור, וצוות רפואי שהחל לטפל בפצועים. לאחר הטיפול בפצועים התארגנו ונענו בהובלה של ג'יפ הסיור למפגש עם כוח אחר, שלאחר מכן התברר כי זהו כוח מפלוגה ב' בפיקוד יעקב קרני. הכוח התארגן מחדש, חלק מהאנשים צוותו לפלוגה של קרני, ויחד מנה הכוח החדש בפלוגה ב' שבעה טנקים בלבד שנותרו מפלוגה א' וב.' בהמשך המלחמה השתתפנו בקרבות לכיבוש  והרחבת  המובלעת  ובין  היתר  סייענו  בבלימת  התקפות  הנגד  של  הסורים, העיראקים והירדנים עד להפסקת האש.

סיפור המזוודה שלי

על הטנק שלי שנותר בשטח באזור ההיתקלות כשהזחל שלו פרוס, ועל גלגלי המרכוב היו סימני חריכה מהתקפת המטוסים הסורים הגיע חברי, בן כיתתי מקיבוץ מעוז חיים, שהיה בסיירת השריון ועסק באיתור טנקים פגועים, על מנת להפנות אליהם את אנשי החימוש, לתקנם ולהחזירם ללחימה. החבר עלה על הטנק   ובמהלך סריקה שביצע, נתקל במזוודה שעליה הייתה כתובת "קיבוץ מעוז חיים." הוא פתח את המזוודה  וגילה בתוכה לתדהמתו שובר נסיעה שעליו היה רשום שמי. הוא הסיק מכך כי נפגעתי בקרב, לקח את המזוודה והעבירה לאחר מספר ימים לקיבוץ. מתוך כך, עברה שמועה בין כל חברי הקיבוץ כי נפלתי בקרב ברמת הגולן, ומזוודתי נמצאה על טנק פגוע. חודש ימים לאחר מכן, לאחר הפסקת האש, הגעתי לביקור קצר בקיבוץ, וכך גילו החברים לתדהמתם הרבה כי עודני בחיים.

 

 

 

 

2019