כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, הייתי בתפילת מוסף של יום כיפור. ישבתי אז בספסל האחורי של בית המדרש, של ישיבת "הר ציון." ראינו פתאום רכב צבאי מגיע לאלון שבות, שבתחומה הייתה הישיבה.
לאחר מכן, הרב עמיטל זצ"ל קם ונתן דרשה מרגשת שנוגעת ישירות למלחמה. כמדומני הוא דיבר על המלחמה, שהיא נגד ה' ועל ירושלים. לאחר מכן קם הרב יואל בן-נון, שהיה בזמנו מורנו לתנ"ך, נעמד על השולחן, שהיה בקדמת בית המדרש ואמר בשם כל היחידות הצבאיות, שעל כל החיילים להתייצב בבסיסיהם ולהירתם למאמץ המלחמתי. אני זוכר את משה טל ז"ל עובר מולי, וכן את שריאל בירנבוים ז"ל אם אני לא טועה; ויכול להיות שגם דניאל אורליק ז"ל.
משעה זאת של אחר הצהרים ועד צאת יום כיפור אין לי כמעט "זיכרונות." במוצאי יום כיפור, אני יוצא את הישיבה יחד עם אליעזר ברח"ד, בלכתנו לכיוון צומת גוש עציון, שמוביל דרומה לחברון וצפונה לירושלים. לפני כן עוד הספקתי לראות את דוד נתיב ]וויג[ יוצא מהשער של אלון שבות וכן את עמוס ספראי שיצא עם האוטו שלו. מצומת גוש עציון נסעתי הביתה – למושב ניר ח"ן )ביתי מילדותי,( ואני לא יודע כיצד. בבית אני זוכר שאמא אמרה לי "מה אתה מפחד;"? ואז ביום שני בבוקר הגיעו באוטובוס אנשי הגיוס וחשבו שאני עריק. ממושב ניר ח"ן נסענו לכיוון מושב חלץ, שנמצא ליד צומת חלץ, ומשם למחנה נפתלי, אליו הגענו בערב. אחד המפקדים צעק עליי, "מדוע לא הופעת בזמן"? הייתי בהלם. לאחר מכן אני מוצא עצמי במחנה ג'וליס יחד עם החבר'ה שלי מהישיבה, מישיבת הר עציון ומישיבות הכותל וכרם דיבנה. שם גם מישהו צילם אותנו יחד עם יונה אבנר ז"ל ורפי נוימן ז"ל. משם המשכנו לכיוון הרמה, כל אחד בציודו ובזיוודו על הטנקים. פגשתי גם את המ"מ שלי מהטירונות יובל ליבר באוטובוס; אבל לא דיברנו; אני חושב שהיינו "אאוט טוטאלי." יובל ליבר היה מ"מ שלי בטירונות במחנה .80 בסוף הטירונות הוא ביקש ממני ללכת לקורס מכי"ם. יצחק גוטמן שכנע אותי להמשיך במסלול הישיבה; וכך המשכתי להיות דתי; ישפוט אלוהים מה טוב ומה רע.
נסיעה עם הטנקים כמובן על מובילים נסענו דרך צומת גולני בואכה טבריה. אחרי טבריה נעצרנו בצד ליד מוביל המים המלוחים לירדן. כנראה שהמנועים התחממו. המשכנו במעלה ההר עד ראש פינה, ומשם דרך גשר בנות יעקוב עד נפח. ראינו בדרך אמבולנס צבאי, ואז הבנתי שאני במלחמה. עצרנו בצד, לאחר שירדנו מהמובילים וכתבנו גלויות הביתה, ומכאן המשכנו הלאה; כל זה ביום רביעי. עד כאן סיפורי האישי. מכאן יכולים אחרים לספר. כמובן אם נצליב עדויות ואירועים. אני הייתי נהג טנק, כך שהרבה דברים לא ראיתי – רק דרך הפריסקופ. ה"ברוך" הגדול היה ביום שישי ,12/10/1973 שבו נכנסנו למארב סורי, ואז נהרגו חבר'ה רבים. אל הטנק שלנו הביאו את שמחה זעירא ז"ל, שהיה כבר שרוף לגמרי. הרופא של גדוד השרמנים הכניס לו צינור לקנה הנשימה, אבל זה היה כבר מאוחר. הוא ביקש סליחה מאשתו, ואלו היו פחות או יותר מילותיו האחרונות.
בקיצור ולעניין המלחמה הייתה נוראית שאת אותותיה אנו מרגישים עד היום. אני מקווה שאת הלקח הגדול למדנו מהמלחמה הזאת, ואל לנו להיות שאננים ותמימים; כי מלחמה יכולה לפרוץ מכל כיוון.
אני כשלעצמי מרגיש שאם מה שהמלחמה גבתה מאתנו זה רצון ה,' אז שיהיה כך.