השתחררתי משירות סדיר בנובמבר 1972 וחזרתי לקיבוץ שלי, בית אלפא. השינוי ממ"פ בגדוד טנקים בסיני לבחור צעיר בקיבוץ שוקק חיים היה כיף מוחלט. בימים עבדתי עם חברים טובים בבריכות הדגים של הקיבוץ, ובערבים ביליתי עם אותם חברים ועוד אחרים, שכללו מתנדבים (בעיקר מתנדבות) מחו"ל, וברחתי מאחריות. שמרתי קשר חזק עם חברי מהצבא, שנשארו חלק חשוב מחיי. ביוני 1973 נפרדתי מהחברים, המשפחה, הנוף והריחות של הגלבוע והעמק ויצאתי למסע שהתחיל ברומא, נמשך בניו-יורק, דרך מחנה קיץ לילדים יהודים ע"י אגם מוקף יער, ולבסוף טיול מהחוף המזרחי לחוף המערבי של ארה"ב, ובחזרה.
ביום כיפור, שבת ה-6 לאוקטובר ,1973 הייתי בסנט-לואיס שבמרכז ארה"ב. לאחד משני החברים שטיילו איתי הייתה שם "ידידה," ממשפחה יהודית טובה, והם אירחו אותנו בביתם. התכוונו להיות איתם ביום הכיפורים ואח"כ להמשיך מזרחה. מתישהו בשעות הערב המוקדמות, הבן הצעיר של המארחים, ילד בן 10 בערך, התחמק לחדרו והדליק טלוויזיה (ביום כיפור!) אבל התוכנית שרצה לראות הוחלפה בדיווחים על מלחמה בישראל. כמובן שלא האמנו כשהוא ספר לנו מה ראה, והופתענו מאד כשהתברר שהוא לא מותח אותנו. שני חבריי סברו שזה סיבוב נוסף שיימשך כמה ימים (מקסימום שישה) ויסתיים בעוד תבוסה קשה לערבים. "עזוב," הם אמרו לי, "עד שתגיע חזרה זה יגמר." אבל אני כבר לא שמעתי אותם.
עליתי על הטיסה הראשונה שמצאתי מסנט-לואיס לניו-יורק, שיצאה למחרת בבוקר, ה7- לאוקטובר. כשהגעתי בשעות הצהריים, אמרו לי בשדה התעופה קנדי, שהטיסה הראשונה לארץ תצא מאוחר בלילה, ויעצו לי לחזור לשדה בשמונה בערב. אל-על הקימה דלפק חירום באולם נפרד, וכשחזרתי בערב הייתה שם מהומה אדירה. מאות אנשים צעירים, חלקם עם בנות זוג או בני משפחה אחרים, ניסו בכל דרך לקבל כרטיס עליה על המטוס. הראשונים שקיבלו כרטיסים היו הטנקיסטים, ואז הסתבר שהמטוס מלא ואין מקום אפילו לטייסי קרב ובוודאי שלא ללוחמי חי"ר. מיותר לציין שהחברה האלה מאד לא אהבו את זה. המטוס המריא בסביבות חצות, ואני זוכר היטב את טייס הקרב שישב כל הטיסה על קופסת פח במעבר. נדמה לי שהוא היה חבר של קברניט המטוס או סגנו, והם אפשרו לו לעלות על המטוס בלי כרטיס. השמש שקעה כשנחתנו בנמל התעופה לוד, והמשאיות שנשלחו לקחת אותנו לג'וליס כבר המתינו
בנמל מצאתי טלפון ציבורי והתקשרתי למזכירות הקיבוץ להודיע שהגעתי ושאני מתגייס מיד. כמעט עד הפסקת האש לא ידעו שם איפה אני ומה עלה בגורלי. היום יש לי ארבעה ילדים מבוגרים ששירתו בצה"ל, וחלקם לחמו. קשה לי לתאר את הסיוט המתמשך שעברו הוריי במשך השבועיים שלא שמעו ממני. שני האנשים החזקים והעצורים האלה פשוט נשפכו בבכי בפעם הראשונה שהגעתי הביתה, כמה ימים אחרי הפסקת האש. במבט לאחור, קשה לי להסביר את המהירות שבה חל השינוי המנטלי שלי מצעיר בן ,23 חסר דאגות, שמטייל ביבשת רחוקה, לחיל ומפקד, כאילו שאף פעם לא עזבתי את הצבא. שעתיים או שלוש אחרי שחזרתי לארץ כבר הייתי מרוכז לגמרי בהקמת פלוגה, יש מאין: מפקדים, אנשי צוות, חוליה טכנית, טנקים, נשק, תחמושת, זיווד, מכשירי קשר, דלק, סרבלים, קסדות, בדיקות כשרות של הטנקים, מנות קרב וכל שאר הפרטים. רצינו להיות מוכנים תוך 24 שעות. באופן טבעי, אתה מחפש אנשים שאתה מכיר, שאפשר לסמוך עליהם, והבעיה הייתה שכמעט לא הכרתי אף אחד. האדם המוכר הראשון שפגשתי היה המלחין נחום (נחצ'ה) היימן, שהיה מורה המוזיקה הראשון שלי בקיבוץ, והגיע מאיפשהו באירופה, לא יודע איך. שמחנו להיפגש והוא אמר לי: "יענקלה, טוב שאתה כאן, עכשיו המלחמה בידיים טובות," עלה על הג'יפ ונסע, לא יודע לאן. עד היום לא פגשתי את נחצ'ה שוב, אבל הוא כתב מאז כמה שירים מקסימים שאני מאד אוהב.
אח"כ מצאתי את משה גולדברג ויהודה זליג שהיו איתי בסדיר, ואת צפריר (שכחתי את השם הפרטי) ששירת כמוני בגדוד 46 והוא נהיה הסמ"פ שלי. ביום רביעי אחר הצהרים, כשהעמסנו את הטנקים על המובילים, פתאום ראיתי את משה לוי, שמוצניק כמוני שעשה איתי קורס קצינים והיינו חברים. משה שרק הגיע מלונדון היה עדיין בבגדים אזרחיים וחיפש מה לעשות. זה קרע לי את הלב אבל לא יכולתי לעזור לו. איכשהו הוא הצליח לשכנע את נתי לקחת אותו כקמב"ץ שני, וככה הצטרף לכוח שלנו.
הרבה זכור לי מהמלחמה, אבל היו בה מספר אירועים שנצרבו בנפשי ועל חלקם אספר כאן.
ב,12.10- בקרב לכיבוש המובלעת הסורית, נתקלו המג"ד נתי ופלוגה א' במארב טנקים סורי. נגמ"ש הפיקוד הושמד, והפלוגה ספגה פגיעות קשות. זמן קצר לאחר מכן הגיעה פלוגה ב,' הפלוגה שלי, מכיוון אחר, עלתה לעמדות שולטות, זיהתה את אותם טנקים סורים ופגעה בהם. שרידי פלוגה א' התארגנו, טיפלו בפצועים כמיטב יכולתם והגיעו אליי על שלושה טנקים כשירים שנשאו על סיפונם גם את שאר האנשים ששרדו את הקרב. הם תפסו מחסה מאחורי אחת הגבעות, וכשנגמר הקרב ירדתי לדבר אתם. מה אפשר להגיד לאדם שלפני זמן קצר ראה את חבריו נהרגים בטנק בוער, מטרים סופרים ממנו, או גוססים למוות על-ידו? בן-אדם שעד לפני שעה היה בחור צעיר ועכשיו לא מבין למה פגז האויב שיועד לטנק שלו החטיא, והוא נשאר בחיים? הם דיברו קצת על מה שעבר עליהם וגם סיפרו לי על המג"ד שנפצע קשה ולא ברור אם עוד מישהו יצא חי מנגמ"ש הפיקוד. אבן כבדה ירדה על ליבי: משה לוי היה עם נתי על הנגמ"ש ונהרג! ואז אני שומע שקוראים לי בקשר וחזרתי לטנק שלי. היה זה קצין האג"ם של חטיבה ,679 שאמר לי שכוח אויב גדול תוקף מדרום, ודרש שכל מי שיכול ינוע מיד לעמדות מדרום לכפר נאסג,' לעזור לבלום את ההתקפה. שוב אני, ילד בן ,23 עומד מול החברה של פלוגה א,' אנשים שלא מכירים אותי, שרק לפני שעה או שתיים היו בקרב נורא, ואני שואל: "חברה, מי בא איתי"? אני מביט בהם ורואה את הסבל בפנים. מישהו אומר: "מספיק עם השיגעון הזה. אני גמרתי." ואז, בלי מילה, קמים שלושה צוותים, מפקדים ואנשי צוות, ועולים על הטנקים. שוב היו לי שבעה טנקים. עשינו בדיקת קשר ויצאנו במהירות לעזור לבלום את העיראקים, ואחר-כך לחמנו יחד עד סוף המלחמה. 40 שנה עברו מאז, וגם אם היו אלה ,400 לעולם לא אשכח את אותם גברים בין הגברים, שקמו, עלו על הטנקים וחזרו לקרב.
הטנקים העיראקים מתקרבים וכל רגע חשוב. אנחנו נוסעים בכל המהירות דרומה לעבר תל ענטר שמדרום לכפר נאסג.' משמאלי, על גבעה נמוכה אני רואה נגמ"ש ישראלי שרוף ומעוות. זה נגמ"ש הפיקוד של נתי, אני חושב והלב כואב – משה הלך. ואז כמו מעולם אחר אני שומע אותו ברשת הגדודית מקים קשר עם יחידות הכוח. כשהנגמ"ש חטף, משה עף ממנו ולא נפגע, חוץ ממכה חזקה בברך. הוא חילץ את נתי הפצוע, שם אותו על טנק של יחידה אחרת, איכשהו מצא את הטנק של הסמג"ד, עמרי נגב, תפס את מקומו על ידו בטנק וחזר לתפקד כקמב"צ. בשבילי הוא קם לתחייה.
הרגעים הקשים ביותר במלחמה, הרגעים שבהם אתה משוכנע שמפה לא תצא בחיים, עברו עליי בקרב לכיבוש תל ענטר, ב.16.10- בקרבות האחרים לחמנו בטנקי אויב שהסתייעו באש ארטילריה, שהייתה לפעמים מסיבית. שריון הטנק מגן היטב מפגזי ארטילריה, והסיכוי לפגיעה ישירה בצריח קטן יחסית. ירי ארטילרי היה חלק מהשגרה במלחמת ההתשה, כמה שנים לפני מלחמת יום כיפור, ולמדתי לא לתת לו להפריע. לחימה בטנקי אויב, תוך תנועה בשטח, תרגלנו הרבה כל השנים. לעומת זאת, בקרב של ה16.10- השתמש האויב לא בטנקים, אלא בנשק שלא הכרתי עד אז: טילי נ"ט מונחים מסוג "סאגר." זהו טיל שנע יחסית לאט, על-מנת לאפשר ליורה לביית אותו על המטרה. יחד עם שאר הטנקים של חטיבה 679 נענו מצפון לדרום, חשופים בשטח ישר ופתוח, שלא הייתה בו אפשרות לתפוס עמדות. חוליות ה"סגאר" של הסורים טיווחו אותנו מעמדות מסתור, על שלוחה של גבעות מדרומנו. טווח הירי של הטילים היה גדול מזה של הטנקים, וממרחק של 2.5 – 3 ק"מ אנחנו היינו מטרות גדולות בשבילם, בלי שנוכל להשיב אש בצורה יעילה. הדרך לשרוד הייתה לנוע כל-הזמן, כי קשה לביית טיל על מטרה נעה. הדרך להכריע את הקרב הייתה להתקרב אל חוליות הסאגר, כך שלא יהיה ליורי הטילים מספיק זמן לביית אותם, בעוד שהירי שלנו נעשה יעיל יותר. המח"ט, אורי אור, נתן פקודה לנוע קדימה ולחצות את ציר "ציריך," אבל מי שנע קדימה הסתכן, והחטיבה פשוט זחלה. הקרב היה תקוע, ולפחות טנק אחד של החטיבה נפגע ונדלק. ידעתי שהמח"ט צודק וכל עוד אנחנו לא נעים קדימה וחוצים את ציר "ציריך," שמאחוריו היו הגבעות שעליהן התמקמו יורי הטילים, אנחנו בעמדה נחותה עם סיכוי גבוה להיפגע ובלי סיכוי סביר להכריע את הקרב. למרות הקושי, נתתי פקודה לפלוגה לנוע קדימה ולחצות את ציר "ציריך," ונסעתי קדימה. כל מה שעשיתי בקרב מרגע זה היה לוודא שהטנקים נעים כמה שיותר. השתדלתי לעקוב אחרי ירי הטילים שהתמקד עכשיו בנו, לזהות לאיזה טנק הוא מכוון ולפקוד על הטנק הזה בקשר לנוע. היו כמה מקרים שטנק זז, והטיל פגע במקום שבו עמד שניות לפני כן. הקרב הסתיים כשעברנו את ציר "ציריך" דרומה, והאויב נסוג מעמדותיו. אף טנק בפלוגה שלי לא נפגע.
לא הכרתי אף אחד מחללי כוח נתי. אבל רבים מחברי, פקודי ומפקדי בעבר, ששירתו ביחידות אחרות, נהרגו במלחמה. ביניהם היו כמה שאהבתי אהבת נפש. הם חסרים לי מאוד עד היום ולעתים קרובות אני חושב עליהם, ועל מה שהם הפסידו, וכמה שאנחנו, חבריהם ובני משפחותיהם, הפסדנו בהעדרם.
כשהשתחררנו מהמילואים, בתחילת מאי ,1974 לפני יום העצמאות, חזרתי לקיבוץ ושם פגשתי באיילין סינגר, ג'ינג'ית נפלאה ויפהפייה ממניאפוליס במדינת מינסוטה בארה"ב שהחליטה לעשות הפסקה בלימודים, לבוא לאולפן בקיבוץ וכך לעזור למדינת ישראל אחרי המלחמה. מסיבות לא ברורות היא בכלל שמה לב אליי.
בשנים 1974-75 היחידות הסדירות של השריון עברו תהליך של בנייה מחדש, והיה מחסור גדול בקצינים זוטרים, בעיקר מפקדי פלוגות. בערך חודשיים אחרי שהשתחררתי מהמילואים, פנה אליי האלוף מוסה פלד, מפקד גייסות השריון, וביקש שאחתום קבע לשנה. הבנתי אז שחיי מתקדמים לכיוון של קריירה צבאית ואם לא אדע לפתח אפשרויות אחרות, זה מה שיקרה. החלטתי שאני חייב ללכת ללמוד. חוויותיי במלחמת יום כיפור היו גורם מכריע בהחלטתי ללכת ללימוד. הסכמתי לחתום קבע לחצי שנה והתחלתי לקחת קורסים במכינה. אבל איילין גרמה לי לשנות את התוכניות, אחרי חצי שנה, שבה העברתי קורסי צמ"פ וקמ"ט מזורזים במסגרת חטיבה 500 (בפיקוד דן ורדי) השתחררתי, עזבתי את הקיבוץ וטסתי למיניאפוליס לפגוש את איילין. היא הפתיעה שוב והסכימה להתחתן איתי.
היות והייתה באמצע הלימודים,החלטתי להתחיל ללמוד שם. מש"ק הקשר של הפלוגה שלי במלחמה ואח"כ במשך כל חודשי המילואים היה הלל רובין, פרופסור להנדסה אזרחית בטכניון. הלל הסביר למשה לוי ולי, בצורת חד-משמעית, שאין שום הגיון בללמוד משהו אחר חוץ מהנדסה אזרחית, ולכן שנינו עשינו תואר ראשון בהנדסה אזרחית. נהניתי מהלימודים והמשכתי לתואר שני ושלישי ואח"כ התחלתי קריירה באקדמיה.
איילין, אני וארבעת ילדינו, שנולדו בארה"ב, חזרנו ארצה ב1989- ומאז אנחנו חיים ברחובות.