מחבר: admin

הקרב בכפר נאסג'

לקראת המגע בנאסג', אני עם צוותי הסיירים באגף הצפוני של הכוח, מסייע לפלוגת החרמ"ש שסובלת נפגעים. פצוע עם רסיס של 20 ס"מ בגב יושב ומחייך, "אל תדאג, אני בוגר גולני,"… הוא מנחם אותי. אני בודק שחבשו אותו נכון (בייגלה ממגבת וכו') הכל בשליטה, הסורים הסתלקו, ההפגזה (מרגמות? אווירית?) פסקה. תנועה קצרה על כביש (איזה?) למזרח, לתצפית למגמה הבאה. מעבר לרכס עוצר אותי לטרמפ סרן סורי עם שינל(?) וקלצ'ניקוב. אני שם מולו מא"ג, מתקרבים לשלושה מטר: "ארפע אידק" הוא לא מבין, פשוט רצה טרמפ ליחידה. ישראל)…מי זה לכל הרוחות, כמה הייתי רוצה לפגוש אותו, נדמה לי שהיה מרמת גן, כיפה  סרוגה(?) הסייר-קשר שלי לאורך הקרבות ( קופץ עליו, מוריד ממנו בזריזות את הקלאצ' עם המעיל. הוא מוטל קשור באחורי הג'יפ. באיזו מהירות שלא תאומן הופך גבר, לוחם, קצין, לסמרטוט רצפה, לא חשוב מה קורה, הוא רך כחמאה ורק רוצה לשרוד, בלי שום רצון מאבק. קוראים לזה שבוי. אין מה לדווח מהכיוון הזה. אני מתחיל תנועה חזרה למערב. ברקע הקולות הרגילים של פיצוצים ונהמות. מולי מימין )צפון( לכביש עומד שוט-קל, הקנה לכיוון הנכון )אליי.( לידו עומד טנקיסט גבוה, שמוט ראש, ללא קסדה. מתקרבים… זה עמרי נגב, הסמג"ד מבאר טוביה – נספח צה"ל בקיטו, אקוודור"…חטפתי פצצה אווירית של חצי טון קרוב מאד   לטנק,… הטנק התרומם הצידה… הצוות בסדר, חטפו מכות… הקסדה נשאבה לי מהראש," "-תעלה מהר לג'יפ." עכשיו אנחנו חמישה, ארבעה שתופסים מקום ושבוי שלא חשוב איך הוא מוטל ומה יושב עליו, לא זז ולא מגיב. שקט מוזר ברשת הגדוד… נדמה לי שגם אבוד (השם של פלוגה א' ברשת הקשר)  לא נשמע…"חמש כאן עשרים" (היום אני יודע שזה היה בעצם עשרים ואחד – לוי מן), "חמש כאן עשרים ואחד…" (עשר הלך..) אבוד הלך!(?) "אתה יודע איפה אחד עשר?"  אני: "חיובי הוא אצלי." שקט והיסוס מהסמח"ט: "הוא תקין?" אני פתאום בספק, מסתובב לאחור ועושה תנועת שאלה לעמרי. עמרי מסמן לי בהן למעלה.(?) אני משיב לסמח"ט: "תקין לגמרי." "קח אותו מיד ל (???  לא זוכר),  תתארגנו מיד להמשך לחימה." בני (אביצור, לשעבר סוטנדורף, הבן של הרב של אמסטרדם, שאסף אותי משדה התעופה סכיפול ליד אמסטרדם לביתו עם ננדה אשתו, שהיה הנהג שלי) נותן גז. מתקרבים לאש; אני עוצר, מה עם השבוי? אני רוצה להרוג אותו. אי אפשר להיגרר אתו, עמרי לא מרשה, אני אומר: "אם זה קשה לך, אני מחסל אותו מיד בלי בעיה". עמרי:"עדיאל, פקודה! תן לו ללכת"! פקודות מבצעים תמיד, בוודאי בלחימה. ישראל פותח את החבל, ואני: "תלאק."! עיניי השבוי לא מאמינות "לוון"? אני: "לביתאק." אבל עיניי אומרות: "בן מוות"! הוא מתחיל ללכת בהיסוס, לא מאמין ואז רץ ונעלם.

נדמה לי שהיו ערפילים. מה הוא עולל אחר כך? האם (קצין!!!) עלה לטנק סורי פגוע עם מזון ומים ורשת קשר וקיטק עלינו? הרבה שוחחנו על זה אחר כך, עמרי ואני. עמרי זכר את ששת הימים בסיני בצריח טנק עם המוני מסכנים, שקודם היו אויבינו ומתו במדבר. אני באתי עם זיכרונות מלחמת חי"ר בירושלים, עם אויב בשטח  בנוי, שם אתה קוטל מישהו עם פרצוף, מקרוב מאד. עם המרדפים בבקעה. עם מארב ליד ים המלח,12:2 לטובתנו מול חוליית פת"ח שבאה לשבש את המצעד ביום העצמאות. כל אחד והשריטות שלו. מגיעים לשטח, טנקים יורים, קרוב מאוד להם תאג"ד. פצועים מפלוגה א.' "כולם כאן? לא נשארו עוד שם"? תצפית  למדורות  של  אבישאול  וחבריו.(?)  עמרי  רץ  לטנקים,  צוות  סיור  אחד  לפחות  נשאר  לסייע  לו בהתארגנות, אני בורר את המשימה הקריטית שלי: "בני וישראל יוצאים להוציא אותם, זה מבצע התאבדות; אך הם  עונים  מיד,  בלי  היסוס:  "אנחנו  אתך,  קדימה,  תתעלם  מהרעש  ובחר  נתיב  בין  הסלעים  לכיוון המדורות". יום, אור מלא, אני ג'וק קטן מול טיראנים הרעש של הפגזים ששורקים אמיתי או שהמצאתי את זה בארבעים השנים שחלפו? זה עוד דופק בראש. לא בומבה, אלא התבקעות כשהטיל יוצא מהקנה לכיוון שלנו (כללי, אף אחד לא כיוון לג'יפ שלא מסכן אף אחד). הרעש של ירי כוחותינו זהה, השריקה של המעוף (לא דומה בכלל לשריקת פגז מרגמה שנופל עליך, משהו אחר). והפיצוץ בפגיעה. טנקיסט שלנו! הולך דרומה (ימינה)  לכיוון האויב! קסדת ג'נטקס, בלי עוזי. "בני קדימה"! ואני צועק לטנקיסט: "בוא אלינו"! הוא מבחין בנו ומתחיל לרוץ מהר לכיוון הסורים! מה קורה פה? "בני, תפוס אותו"! בני מתמרן בין הסלעים, הקרקע בשיפוע למעלה, עוד רגע אנחנו נחשפים לגמרי, מסוכן, הטווח קצר, בעצם לא ידוע. תיכף יצוץ כלי סורי ויגמור את מסכת חיינו בוויש אחד. עצרנו, ירדתי, תקעתי את ספיד החיים שלי, השגתי והכיתי את אריה )כן, זה שמו,( כמו שלמדתי בשכונת הלל ברמת גן בתקופת אלימות הנעורים, כמו שאימן אותי חבר לחדר בטכניון, ישראל ליפשיץ, שהיה אלוף ישראל באגרוף במשקל חצי כבד, בכל כוחי ואכזריותי עד שחדל, וגררתי אותו )מילואימניק עם שיער ארוך, אולי עד הכתף( לג'יפ; מסכן, התבלבל. חודשים רבים לאחר מכן פגשתי אותו בלוס אנג'לס. איך? נתקלתי באחותו שרה בטיסה מלוד לרומא, היא סיפרה סיפור שנשמע מוכר.  לתדהמתה השלמתי את הסיפור, היא נתנה לי את הטלפון שלו בארה"ב. הגעתי לשם בנדודי הרבה חודשים לאחר אותה טיסה. אין מקרה ! מגיעים למדורות, ליד טנק שלנו שנראה שלם למדי, אני רגלי, הג'יפ אחרי. מחפורת סורית גדולה. פתאום למטה קבוצה של טנקיסטים. מי? מי? אחרי ארבעים שנה בפילון פגשתי את אבי נחמני מאלון שבות, שהיה אחד מהם. השאר לא ידועים לי היום. "נשאר מישהו חי בטנקים"? אני שואל. נחמני מספר שנחרט בזיכרונו המשפט הזה  ששאלתי מלמעלה. התשובה של אלו,  אחיי הגיבורים: "אין, בדקנו." "תעלו לג'יפ," אני הולך לבדוק בעצמי. הטנק שלידי, נדמה לי שמנועו פעל. ליד הזחל מוטל הרוג שלנו. איך קבעתי הרוג? רואים! זה היה דוד ריבק. טיפסתי, ריק. חזרתי לחבר'ה כולם עלו. ערימה; פצוע מוטל על מכסה המנוע, אני עומד על הפגוש הקדמי, גוהר מעליו ואחז במשהו, "סע"! ערימה נוסעת ומגיעה בשלום לתאג"ד. כמה? לא זוכר; המון;

זה שישב ליד הנהג אמר כשהגענו: "לא יכול לזוז, אני משותק. תנו לי סיגריה"! עושים כבקשתו ומורידים אותו מהג'יפ, לאט. אחר כך נסוגונו. פעם ראשונה בחיי שאני בצה"ל שנסוג. ואחר כך חוזרים וכובשים. ואין יותר הטנק ההוא, שכנראה נלקח למצעד גאווה בדמשק (צולם). ואין יותר דוד ריבק. כשלושים וחמש שנים נשאתי על ליבי אבן. …הייתי צריך להביא אותו לקבר ישראל! לו העליתי בדעתי שייתכן ולא יוכלו לפנות אותו! לו העליתי בדעתי שזו משימה! אבל לי היה ברור שרק בסיום לחימה מטפלים בהרוגים! ושנים לא בדקתי. עד שבחתונה משפחתית, בערך ב- ,2008 הושיב אותי הרב יחזקאל כהאן, הנשוי לבת דודתי היקרה שפרה ליד "מישהו שאני  בטוח שתמצא  אתו שפה  משותפת,  גם  הוא  לחם בירושלים  בששת הימים." זה היה הרב ישראל אריאל. מדברים על ששת הימים ומגיעים ליום הכיפורים ואני מספר על האבן. "הסר דאגה מליבך, הייתי אז הרב הצבאי של פיקוד צפון, הפכנו כל אבן, ובסופו של סיפור  ארוך, עם ההסכמים עם הסורים, לא נותר שום חייל שמקום קבורתו לא נודע"! וירדה האבן! מן התאג"ד לקחתי בידיי, כמו שנוטלים תינוק, פצוע קשה מאד, ערסלתי אותו ועליתי לג'יפ לאחור. לתאג"ד עורפי, קרוב יותר. בתוך פחות מדקה הרגשתי שנשמתו יוצאת. מה מרגישים? לא יודע, זה היה שמחה זעירא. אבל אז לא ידעתי שזה הוא.

חילוץ טנק בתל ענטר

חברנו ליחידת הסיור של חטיבה 9. זוהי סיירת מגובשת, מילואימניקים ותיקים, הם אפילו יודעים את שמות המשפחה של חבריהם לצוות! "עכשיו הם פינו צוות פגוע מטנק בתל ענטר (?), צריך להביא את הטנק עצמו, מורג יחכה בנקודה X". אני לוקח את הצוות שלי, מבצעים. באמצע העבודה נפילה מימין…נפילה משמאל…. אני צועק: "זה עלינו"! הטנקיסטים נכנסים וסוגרים מדפים. בני ואני בריצת אמוק למה שנראה כחפירות. שנינו קופצים לתוך שתי חפירות שכנות… והפגז מתפוצץ בחפירה של בני…גשם של אבנים קטנות וגדולות, עפר שיורד לאט, המון עשן והריח הנורא, המוכר. אני עומד מלוא קומתי וצורח לתוך החול והעפר: "ב-נ-י"! מטר ממני הוא עומד בערפל, מפויח. "זה פגע פה, על התלולית"! . נדמה לי שהוא חייך. איך מאתרים אותו בהולנד? הוא חי? אני ממשיך לנסות.

מפגש עם "קצין חימוש"

הטנקיסטים כל הזמן בקו האש. הסיור בתנועה. יוצאים לפנות פצועים, מכניסים דרגים (דלק, תחמושת, מזון, אנשי צוות שטופלו והתנדבו למסור את נפשם שוב, ושוב). הרבה תנועה בחושך מוחלט, מסמנים למשאית שמאחוריך בסיגריה. הטלטלה הנפשית…יוצאים משדה קרב, ואחרי מספר קילומטרים אתה בעורף. אף אחד לא מנסה להרוג אותך, אתה לא דרוך, אפילו מבחין בעץ יפה. אחרי התארגנות זזים חזרה. אתה יודע בדיוק לאן ולתוך מה אתה זז. לא כמו לקראת המגע הראשון. וזה חוזר עוד ועוד פעם. ומורט לך את העצבים בשקט ולאט. באחת  הפעמים, באור יום, עומד קצין בודד על הדרך, בתוך רמת הגולן. "מה אתה עושה פה"? "איבדתי את היחידה שלי, אני קצין חימוש של שוטים." אני קופץ על המציאה, בדיוק חסר לנו. "תעלה, מצאת יחידה." באחת  הפעמים, באור יום, עומד קצין בודד על הדרך, בתוך רמת הגולן. "מה אתה עושה פה"? "איבדתי את היחידה שלי, אני קצין חימוש של שוטים." אני קופץ על המציאה, בדיוק חסר לנו. "תעלה, מצאת יחידה." חונים בקפל קרקע,מחכים שיחשיך כדי לחבור לגדוד, נחים בשקט על אחד הנגמ"שים מט"ק שחוזר להצטרף ללחימה. אני נרדם על הקרקע רק כדי להתעורר בתוך הפגזה קשה עלינו ממש! זוחל תוך כדי התעוררות ונצמד לקורת בטון הרוסה. הפגזה רצינית. אני מוצא את עצמי מחייך אחרי כל בומבה – "זה כבר לא פגע בי…אה-בה–ציגל"ה-מה." לאסוף שריטות הופך להיות תחביב… אבל, מי רובץ מכווץ לידי ובוכה "אמא?"  "תפסיק לבכות, אתה קצין בצה"ל"! "אני לא שום קצין," כך הטרמפיסט, "אני סך הכל שוחר מקורס קדם צבאי של חיל החימוש, רציתי מלחמה"… הפסקה קצרה בהפגזה, עולים וטסים מהמקום מערבה. הנגמ"ש עוצר ואחרי הפסקה קצרה ממשיך. המט"ק נהרג על הסיפון, ורק כשזזו ראו דם על הפריסקופים. מה הוא עשה על הסיפון? אין זמן להתעסק עם המתחזה (בן 17), בהזדמנות ראשונה הורדנו אותו חזרה: "לך לאמא"!

ביום כיפור 1973 הייתי מוצב בשרם א-שיח,' נחלאי בשל"ת מישיבת הסדר (ישיבת הכותל) שנשלח לבסיס נ"מ להיות חזן ביום כיפור… הבסיס הופצץ על ידי מיגים מצריים, ובים מולנו נוהלו קרבות מול המצרים. לא יכולתי להצטרף ליחידה האורגנית שלי – גדוד 113  בחטיבת 'נתקה' בסיני, אוגדת ברן,  בגלל הנתק; לאחר מכן גדוד זה נמחק כמעט כולו בהתקפה בגשר הפירדאן, והמג"ד אסף יגורי עצמו נפל בשבי.

ביום שלישי הטיסו אותי צפונה, וכמדומני באותו יום או אולי למחרת הגעתי לג'וליס ושם הצטרפתי ל- 'כוח נתי' כטען-קשר באחד הטנקים. אני זוכר שלקחנו ציוד מבית הספר לשריון ועלינו צפונה (ביום שלישי? אולי ביום רביעי?) זוכר שעברנו דרך ראש פינה… (אך אז גרתי בירושלים ולא בצפת). אני זוכר שהתארגנו באזור נפח, וגם צילמתי טנקים סורים שנפגעו על גדרות המחנה ממש – אז עוד לא ידענו איזה קרב גבורה התנהל שם שעות קודם לכן… לאחר  ההתארגנות  נסענו בציר אמריקה  לכיוון  המובלעת  הסורית. אני זוכר את ההפצצה של המטוסים הסוריים, נגדם יריתי בעוזי שלי ובמקלע המקביל. ובקרבות שהיו (ביום חמישי? ביום שישי?) נפגע הטנק שלנו והושבת (עד היום אינני יודע ממה. המט"ק נפצע קל בפניו, אך יתר הצוות לא נפגע). ככל הזכור לי, הגיע קצין והורה לנו להתפנות למחנה ירדן – שם היינו כמה ימים. לאחר מכן שוב הצטרפנו לטנק שעלה ונכנס למובלעת. אני זוכר ששבועות היינו בחניון קרוב לכפר קנקר, כ- 40 ק"מ מדמשק. האמת היא – אינני בטוח שבעלייה 'השנייה' שלי למובלעת חזרנו לכוח נתי, אך נדמה לי שכן. בזמן הקרבות, נפגעה השמיעה שלי באוזן שמאל, כנראה מהירי במקלע המקביל, ועד היום כמעט ואינני שומע באוזן זו. השנה (אחרי 40 שנה!)  קיבלתי הכרה של 10% כנכה צה"ל על כך ממשרד הביטחון…   מלבד זה, ברוך השם ניהלתי מאז חיים רגילים – התחתנתי, יש לי ילדים ונכדים, למדתי לימודי ארכיאולוגיה, ואני עובד מאז כארכיאולוג וכמדריך טיולים מבוקש באזור הגליל. תושב צפת מאז .1979 שרתי במילואים כסמל מבצעים עד 1997 בגדוד טנקים. בחג סוכות האחרון הדרכתי סיורים בגולן בעקבות 40 לשנה למלחמה (בעיקר על הקרבות שניהלה חטיבה 179 באזור חושניה) והתחלתי להתעניין ולהיזכר גם בכח נתי איתו נלחמתי.

הצטערתי מאד(!!) לקרוא שנתי גולן, גיבור ישראל עוד ממלחמת ששת הימים, נפטר ואיננו עמנו.

אינני זוכר את שמות אנשי הצוות שהיו איתי. אך יש לי תמונות צבעוניות שצילמתי באותה תקופה, החל מהיום הראשון שעלינו לגולן ועד שירדנו מהגולן לאחר כמה חודשים (אני חזרתי לגדוד שלי המקורי ,113 חט' ,280 בסיני). אשמח לדעת את שמות חברי הצוות שלי (שכמו יתר חיילי הכוח לא שירתי איתם לפני המלחמה, ואחרי המלחמה נותק הקשר איתם).

אשמח לדעת האם אני רשום במצבת כוח האדם של היחידה? האם יש עדיין רישום של חיילי הכוח? אשמח לדעת באיזה תאריך הצטרפתי, מתי עזבתי את הגולן, וכל מידע אחר על עצמי ועל חברי הצוות שלי! ברכות  לכל אלה הנמצאים עמנו והמתאמצים להיזכר באירועי התקופה המיוחדת הזו, ואני מביע צער עמוק על אלה שלא זכו להגיע לימים אלה, ובראש ובראשונה – הגיבורים שנפלו באותה מלחמה קשה!

כשפרצה מלחמת יום כיפור, שהיתי בחברת מ"כ וחייל נוסף בתצפית דרומית של מוצב המזח, בשם "ראס מסלה." חזינו בתקיפת מטוסים על מוצב המזח וכן שמענו את הצפירה ממכשיר קשר מק- 25 שהיה עמנו. בפרוס יום הכיפור הוחלט ששלושתנו נאכלס את המוצב שהיה בדרך כלל בתצפית יום. חיינו את המאורעות במזח בצפייה והאזנה לקשר, איש לא דבר אתנו, היינו כלא כלום…לעת ערב התקרבו אלינו 2 מסוקי ענק שהופלו ע"י הוקים (מראס סודר) לאחר שדיווחנו בקשר לכל גורם אפשרי. נסוגנו לאחור, לבסיס תותחנים שנקרא "נברונים" עם מא"ג, ארגז פעולה ומטול בזוקה  (את המשקפת 20/120 הטמנו בתצפית).

לאחר ליל קרבות קשה מנשוא, ירי מרגמות ומטוסים המטווחים מרק"מ מצרי שנע בשטח כבשלו בסמוך למוצב,  כשהתותחים לא  יכלו נגדם  בכינון  ישיר, אלא מטול הבזוקה הבודד  שהיה  עמי  (קראו  לנו ההצלה שבאה לשמור על התותחנים…)

המוצב נמחק בחלקו העליון, תעלות הקשר נסתמו והמוצב פונה. התותחנים עלו על מתנייעים, ואנו פונינו למיתלה. שם שהיתי כנווד בין מאות חיילים, חלקם על ההרים   (חטיבה 890 כמדומני) ושימשו כנ"מ עם רובים נגד התקפות מטוסים, בעיקר סוחוי; חלקם הופלו ע"י מטוסים שלנו (מיראג' בעיקר) מעל ראשינו. היינו מיותרים וסתם חיינו סוכנו בהיעדר מקומות מסתור. . אוטובוס צבאי הסיע אותי עם נפגעי חטיבת ירושלים לג'וליס, משם איך שהוא לפיקוד הנח"ל  (בהיותי נחלאי על סף שחרור, חי"רניק). שם תוחקרתי לגבי מאורעות המלחמה בתעלה. רק אז הבנתי שזו מלחמה ולא סתם המשך לתקופת ההתשה. מאחר ולקראת סוף השירות עברתי הסבה לטנקים (תותחן) הופניתי לבסיס פילון. עם קסדת חי"ר, רומ"ט   וחגור נסעתי  בטרמפים לבסיס פילון,  שמעולם לא  שמעתי עליו  (הימ"ח  שלי היה  במחנה נפתלי). בצריף של חטיבה ,188 כמדומני, שכבתי ליד ערב רב של נפגעים שירדו וכאלה שהגיעו מאוחר למלחמה. כאן חברתי לפיני שלומוב שהיה מט"ק בחטיבה 7 על סף שחרור. היה קשה להבין שזו מלחמה ולא פעולת תגמול ליד המזח; היה קשה לעבור מחזית אחת לשנייה דרך מדינת ישראל בטרמפים, מחייל חי"ר לעולם השריון ובפרט לרמת הגולן שלא היתה מוכרת לי כלל  (הייתי בה פעם אחת בטיול קצר בצבא לנחל גולן). בצריף אספו אותנו לפי מקצועות ובנו צוותים, נסענו לעת לילה למקום כל שהוא (שמו צלצל כמו "אל-שיך")  להביא טנקים שנפגעו ושוקמו. הנהג שלנו "נקע את רגלו" והושבת, ואני התנדבתי לנהוג בו (אמרתי לפיני שמהיותי נחלאי עבדתי על טרקטור זחל D4 ומכיר את הטנק ממקצועות, הזזתי קדימה ואחורה בסככה בטיפול שבועי).  הטנק  שלנו היה המוביל, בנהיגה לילית, למזלי  במדפים  פתוחים, עליו היה קצין שהוביל  אותנו. באחת הירידות הטנק גלש. לתומי חשבתי שהוא בולם כשעוזבים את דוושת הגז, ולקראת סיבוב חד במהירות 60 קמ"ש או יותר הורה לי פיני בשלוותו לבלום, לחצתי ולחצתי ואיך שהוא עברנו את הסיבוב. הקצין הורה לי לעצור, ירד מהטנק ואמר לי שאיתי זו הפעם האחרונה. מהלכי הנסיעה שלנו לא זכורים לי, אלא שבג'בע היה לי קר ברגליים(עדיין הייתי כנהג) וסיימנו את מסע הלחימה מול תל חרה, שם ניסו ברגעים האחרונים לחלץ צנטוריון  ירדני 12 MARK  (שטויות כאלה זכרתי). במשך כ- 19 יום נדדתי ממקום למקום ברצף, הצטרפתי לכוחות הזויים ולא מוכרים כלל, חייתי בעולם לא מוכר, מצחין מריח מנבלות.

נותרו לי 2 שריטות מהמלחמה הזו:

1. האחת שהתעממה רק אחרי 20 שנה ויותר היא למה הם ולא אני. לא יכולתי ליצור קשר עם אלה שהכרתי למשל במזח וחזרו מהשבי, הרגשתי נחות. לא ביקרתי בטקסי זכרון, הרגשתי כמו חי בגניבה, חיים אסורים לא לי.

2. הזיכרון לשמות נמחק. ההבנה והמודעות למאורעות ומקומות היו כשל טירון שמובל ע"י אחרים.  בחצי  השנה  שבה  שהיתי  עם  אנשי  מילואים  מבוגרים ממני, קורס המפקדים שנשלחתי אליו ביוזמת המ"פ, שיניתי את אורח החשיבה וההתנהלות של טוראי בנח"ל, שכל עניינו בחברה ובילויים, לאדם בוגר שנוטל אחריות על חייו ועל הסובבים אותו, תורם לחברה מניסיונו ויכולתו.

במסגרת ישיבות ההסדר(בכרם ביבנה, בישיבת גוש עציון) היינו נחלאים שעברו טירונות במחנה 80 בשנת 1972. צה"ל  החליט בתבונה  רבה להפוך  אותנו לשריונאים.  לכן עברנו הסבה מקצועית במחנה גו'ליס  –וצמ"פ בחטיבה 7 במחנה נתן. בסיום הוצבנו בחטיבה 164 במחנה נפתלי. לפני המלחמה בחגי ראש-השנה ויום הכיפורים, נהגו ברבנות הצבאית לגייס אותנו לתפילות במוצבי צה"ל, בתעלה וברמת הגולן. חבריי מהישיבה וגם מישיבות אחרות, גויסו והוצבו במוצבים שונים, בתעלה וברמת הגולן. שני  חברי  הטובים מספסל הישיבה, הוצבו בחרמון, אחד לצערנו נפל,  בכיבוש החרמון ע"י הסורים; והשני נפל בשבי הסורי, ושהה שם כשבעה חודשים.

באותה תקופה גרתי במושב בקוע, שליד לטרון. לאחר פרוץ המלחמה,באו לגייס אותנו רק ביום ראשון בלילה. בדרך צפונה המשכנו לגייס חיילים נוספים וחווינו מחזות קורעי לב של הורים, שהיו בטוחים כי באנו לבשר את הבשורה המרה, ביודעם שבנם כבר התגייס יום קודם. באחת הפעמים, הגענו למושב ליד חדרה לגייס בחור בשם אבנר יונה, שחזר חצי שעה קודם לכן מאחד המוצבים ברמת הגולן, לשם הלך להיות חזן  ביוה"כ וניצל בנסיי נסים. הוא הספיק להתקלח, לאכול משהו, עלה לאוטובוס, התיישב לידי ונפנף בשלום להוריו ולכל בני משפחתו, שנעמדו לצד האוטובוס. זאת הייתה הפעם האחרונה שראו אותו. בהמשך הוא נהרג במארב בתל-קרין…כשהגענו למחנה יפתח כבר לא היו שם טנקים; הם נלקחו ע"י חטיבה 7 לרמת הגולן. המשכנו למחנה פילון, ושם פגשתי חבר ילדות מהמושב, שהיה בחטיבה 188 שנשחקה לגמרי, הטנק שלו נפגע והוא ניצל בנס; לפי הסיפורים שלו הבנו את גודל השבר של המלחמה הזאת. ירדנו לג'וליס, ושם ביום שלישי (9.10) קיבלנו טנקים חדשים, זיוודנו וחימשנו אותם כהלכה, והמתנו להחלטה לאן הולכים, לדרום או לצפון. התבקשנו לעמוד בשורות לפי צוותים, היינו שלושה חברים שהכרנו מהילדות, והחלטנו   שהולכים ביחד, אני נהג, צביק"ה טען קשר, יחיאל ברוק תותחן, ואז הופיע מיכה, שחזר מלימודי רפואה מאיטליה ואמר: "אני המ"מ שלכם, נעים להכיר". והוסיף עוד משפט, "חברה אני רואה שאתם דתיים ואני אחד מול שלושה; כשהולכים למלחמה לא מתווכחים על אמונות ודתות." שתקנו וידענו שיבוא הרגע, והוא עוד יבקש שנתפלל עבורו.

ביום רביעי (י"ד בתשרי 10.10.73) בערב חל חג הסוכות, הספקנו להיכנס לסוכה שבנו בגו'ליס, לברך ולאכול סעודת חג. לחלק מהמסובים זאת הייתה סעודת חג האחרונה. מי חשב על כך? לעת לילה לאחר סעודת החג, עברה חיילת ורשמה על הסרבלים שלנו את השם והמס' האישי, לשאלתנו: "מדוע"? ענתה:"כדי שנוכל לזהות אתכם בעת הצורך." בלילה הקפיצו אותנו לצפון; אנו הנהגים נתבקשנו להעלות את הטנקים על מובילים, ולהילוות אליהם לנסיעה הארוכה צפונה. כשהגענו לטבריה יצאו המונים לקראתנו,עמדו בצדי הדרך ופשוט פינקו אותנו במתנות,אוכל ועוד… כשהגענו לרמת הגולן,ראינו את הטנקים השרופים שלנו והבנו את גודל האסון במלחמה הזאת. אבל אציין היינו עדיין בתחושת אופוריה וששים אלי קרב, להגן על מדינת ישראל.

ביום שישי ט"ז תשרי (12.10.73) לעת בוקר עברנו את העיר קוניטרה, לקראת המשך הרחבת המובלעת הסורית, ובעצם היינו חוד החנית של אוגדת לנר, וחטיבה ,679 המשימה הייתה כיבוש כפר נאסג,' הצומת שמאחוריו והתייצבות בתל קרין, ציר אמריקה כ- 40 ק"מ מדמשק. כבר עם הכניסה באזור העיר ג'באע, הותקפנו ע"י מיגים סוריים, אחד מהם התלבש על הטנק שלנו. סיבוב ראשון כיוון את הפצצות (כמו בספרים) סיבוב שני השליך אותן לעבר הטנק שלנו, צביק"ה הטען צעק לי לומר "קריאת שמע," כי אילו הרגעים האחרונים שלנו. למזלנו הפצצות נפלו  בצמוד אלינו, ורק העשן הכבד  והאבק כיסה אותנו  וטלטל  את הטנק בעוצמה רבה; העיקר ב"ה שיצאנו שלמים. המשכנו בתנועה לעבר כפר נאסג.' התנהל קרב טילים ופגזים. לפתע שמענו קריאה מהמ"מ, התברר שפגז עבר מעל ראשו וחתך את האנטנה לחצי, כל כך מדויק, כמה  סנטימטר והפגיעה הייתה קטלנית. המשכנו  לכפר, ושם ירינו  וטיהרנו את הבתים. לפתע מגיעה משאית סורית  מלאה חיילים  מולנו, ירינו פגז לעברה  והחטאנו.  ואז  שמענו את  שמולי"ק המ"פ,  צועק בקשר: "מי מבזבז פגז על משאית"? ירינו בה באש נק"ל ושיתקנו אותה.

לאחר כיבוש הכפר וטיהורו, נעמדנו בשני טורים במגמת נסיעה לעבר תל-קרין. נגמ"ש הפיקוד בא מאחורינו, עלה על הגבעה לצפות במורדות התל, וכשהסתובב קיבל פגיעה ישירה. כל מטה הפיקוד נהרג, נתק"ה המג"ד נפצע קשה, ומשה לוי הקמב"ץ עף כמעט ללא שריטה. נעתי אחרי המ"פ שמולי"ק,  שיצא מגל האבנים שהסתירו במקצת, גילה את הטנקים הסורים משמאלנו, חזר לאחור כיוון את התותח לעברם, ונתן את הפקודה האחרונה: "פלוגת אבוד כאן אבוד 600 מטר משמאלכם טנקים סוריים תדפקו אותם," והתקדם קדימה כשהתותח מכוון לעברם, בתוך שניות הטנק הפך למאכולת אש; הנהג שעדיין נשאר כמה שניות בחיים, נסע לאחור, אני שנעתי מאחוריו, עצרתי את הטנק כדי לא להיפגע מהאש המתלהטת.

כאן לראשונה הבנו את מוראות המלחמה האכזרית, כל שלושת הטנקים בשדרה השנייה נפגעו במהירות, ונותרנו שני טנקים בתופת הזאת. באחד הטנקים שנפגעו היו שלושה חברים מישיבת ההסדר בגוש עציון, הם קפצו מהטנק הפגוע ורצו לשוחה שהייתה בסביבה, תוך כדי הריצה נפגעו שניים מאש נק"ל של האויב (אבנר יונה ז"ל, ורפי נוימן ז"ל) ונהרגו. חבר שלישי, הלל רחמני, שלמד איתי בישיבה התיכונית נתיב מאיר, הצליח להגיע לבור וניצל, מאוחר יותר הוא פונה ע"י עדיאל קרתי, קצין הסיור. המ"מ מיכה החליט בכל זאת לנסות להשיב אש, ונתן לנו פקודה לעלות לטרסה, הבנו את הסכנה הכרוכה בכך, כשאנחנו מטווחים היטב ע"י הסורים, אך כחיילים ממושמעים קיימנו את הפקודה וטיפסנו על הגבעה, באותו שנייה ממש שרק פגז לעברנו, ונחת בסמוך אלינו ברעש גדול, וכך ניצלנו בפעם השלישית. החלטנו שמפנים את הפצועים והחיילים האחרים חזרה לכפר. אספנו כ- 15 חברה ודהרנו חזרה לכפר, שם מסרנו אותם לסיור לפינוי לאחור. בשלב הזה הצטרף אלינו דוד גבעתי שהחליף את המט"ק של הטנק השני.  שני הטנקים שנותרנו, נכנסנו למחפורת סורית והמתנו לפלוגה ב' שתאסוף אותנו.בינתיים נעה משאית מלאה חיילים סורים לעברנו, ירינו בה והדלקנו אותה ופגענו בחיילים שברחו ממנה. לאחר מאמצים מרובים בקשר, נאספנו ע"י הסמג"ד עמרי נגב, וחברנו לפלוגה ב' ברשות המ"פ ינקל"ה קרני. הסמג"ד הורה לנו להגיע לשטח כינוס ושם לרדת מהטנקים ולשבת על הרצפה לשיחת מוטיבציה וכך אמר: "חברה, לא באתי לדבר ציונות, אני יודע מה עבר עליכם;      חברים שלכם נהרגו, אבל בין האויב מאחורי הגבעה לבין המשפחות שלכם רק אתם כאן, ואסור לכם להישבר." תוך כדי הדברים, נופלים עלינו טילי קטיושות משני הצדדים וברקע נשמע קולו של יענקל'ה קרני המ"פ שצפר על הגבעה: "בואו לעזרתי! התקפה עיראקית, אני לבד"! ממש התחנן…מיד קפצנו לטנקים, דהרנו לגבעה ופגענו בהרבה טנקים שנסוגו לאחור, כאן הסתיים היום הראשון. חזרנו לחניון, נזכרנו שערב שבת היום ויש לעשות קידוש, השגנו בקבוק יין פתחנו את הקשר, ועשיתי קידוש שהדהד בכל הגדוד; "אמן" עוצמתית שנשמעה מכל הכלים,  אמן של כאב, אמן של תקווה, אמן של תפילה. הקרבות נמשכו גם בימים הבאים, פעם היו אלה העיראקים, פעם המרוקאים, ופעם הירדנים, ובכולם הגדוד עמד בגבורה, והאויב תמיד נסוג.

ואז באו הימים שלאחר הפסקת האש – ימי ההמתנה בחורף המושלג והקשה של שנת ,73 כשמסביבנו השלג, הבוץ והקור הגדול של רמת הגולן. חשוב לציין שינקל"ה קרני המ"פ הוביל את הפלוגה במנהיגות ראויה לשבח בתקופה הקשה של ההתשה האבדן והקור הגדול. אומנם היו ימים קשים אך מגבשים, הפכנו    לגדוד אורגאני מוצק וחברי. זכור לי סדר הפסח שעשינו בחושנייה, שבו השתתף כל הגדוד, ושאלנו את השאלות של מלחמה וגאולה, ובעיקר מתי יבוא השחרור המיוחל? רק סמוך ליום העצמאות, באו החברה שלי מהישיבה מהחטיבה האורגאנית שלי 164 שהיו בדרום והחליפו אותנו בקו הסורי, וזכינו סוף סוף להשתחרר ולחזור לישיבה ללמוד, להודות ולהלל את ה' על שניצלנו ונותרנו בחיים; ובעיקר על הצלתו המופלאה של עם ישראל.נותרו בנו הרבה צלקות, התבגרנו מאוד,הרבה מכפי גילנו, אך חזרנו לחיים לבנות את בתינו הפרטיים.

39 שנים אחרי… אני מקבל טלפון ששינה את כיוון חיינו: "שלום, מדברת בילי אחותו של שמולי"ק המ"פ, אני מבקשת לשמוע על רגעיו האחרונים של אחי." הטלפון הזה טלטל אותי, ומאז נוצר קשר עם המשפחה היקרה של המ"פ שגילה גבורה  גדולה  באותו  יום שישי קשה  וגורלי;  ואני מרגיש ששוב המשפחה של "כוח נתי" חוזרת ומתגבשת מחדש והפעם בע"ה לאורך זמן.

ביום כיפור 1973 שבתי מסיור לאורך גבול אקוודור–פרו, כחלק מפמליית שר הביטחון והרמטכ"ל של אקוודור, מדינה בה שהיתי כראש משלחת משרד הביטחון .שבת יום הכיפורים בשעות לפני הצהריים שעון קיטו בירת אקוודור, הגיעו לשגרירות ידיעות ראשונות על תחילת לחימה. התקשרתי ליחידה בה הייתי מוצב לפני צאתי לשליחות (חטיבה 200) ונאמר לי כי כולם  גויסו,  אך אין מה לדאוג וכנראה ישוחררו בקרוב. אך הידיעות על מהלכי הלחימה התחילו לזרום ועררו בי דאגה רבה. לכן בשעות הערב בשיחה עם עפרה אשתי ושתי בנותיי הקטנות סיכמנו שאם אכן זו מלחמה אני שב לארץ.

ביום א' 7/10/73 בשעות הבוקר הגיעו לשגרירות מברקים מדאיגים ביותר והחשוב ביניהם היה: "מבקשים מטייסים ואנשי שריון לבוא ארצה בדחיפות; מי שרוצה ויכול, שיגיע על חשבונו." כיוון שההחלטה שלי הייתה ברורה, פנה השגריר (לאחר מספר ניסיונות להניא אותי מההחלטה) לקהילה היהודית במקום, וזו בעזרת אחד מאנשי הקהילה, סוכן נסיעות, הוציאה לי כרטיס טיסה פתוח לארץ. כיוון שבאותו היום הייתה רק טיסה אחת של חברת התעופה הספרדית איבריה לאירופה, התקשרתי למטה החברה, והם אישרו לדחות את ההמראה עד להגעתי; ואכן תוך כחצי שעה הייתי על המטוס. עם הנחיתה במדריד חיפשתי טיסה לארץ וכמובן שלא הייתה; ולכן עליתי על טיסה לרומא. שם כבר התכנסו מספר לא קטן של ישראלים שביקשו לשוב לישראל. בשעות אחר הצהריים יצאה הטיסה, שאפשרו רק לאנשי שריון וטייסים לעלות עליה. כך שבשעות הערב המוקדמות של 8/10 הגעתי לנמל התעופה לוד, ומשם הגעתי ישירות לג'וליס; והשאר הרי ידוע לכולנו.

את  חוויות  המלחמה  עצמה עברנו  כולנו,  וכל אחד  מאתנו חווה את האירועים וזוכר אותם  מזווית הראייה האישית שלו .

המלחמה תפסה אותי ללא יחידה וללא אפשרות לזוז. בשבת יום הכיפורים בבוקר ראיתי את השכנים במדים והבנתי שהולך לקרות משהו. בצהרים החלו להמריא מטוסים, והחל רעש נפילות טילים על בסיס חיל האוויר הסמוך. מהר מאד הגיעו הדיווחים על הנעשה ברמת הגולן.

שלושה וחצי חודשים קודם לכן נקטע שירותי הסדיר כשנה וחצי מגיוסי בעת שהייתי צוער בבה"ד  1. חודש לאחר מכן עברתי ניתוח גב, והזמן שהתפנה הוקדש להחלמה. במחצית ספטמבר מצבי השתפר במידה כזאת  שאפשרה  לי  לטפל במשק  בע"ח של הורי,  ויכולתי  לאפשר  לאמי  להתלוות  לאבי בנסיעת  עסקים לארה"ב. כך נותרתי בארץ מחזיק את משק בעלי החיים שלהם בכפר יהושע ע"י בסיס רמת דוד. בבוקר יום ראשון צלצל הטלפון, אבא היה על הקו מקליפורניה: "אנו חוזרים לארץ הישאר במשק עד שנחזור." אם כן, נשארתי שם עד יום שני בערב. שוב צלצל הטלפון הפעם מלוד, אבא על הקו: "אמא בדרך הביתה ארוז את הציוד הצבאי שלי והבא לי לבסיס בחצור." אמא הגיעה – חפיפה קצרה לענייני המשק; התנעתי את המכונית ובתוך שעתיים נפגשתי עם אבא בבסיס יחידתו בחצור. אבא, מג"ד טנקים )חט' (11 במילואים, נסע בעקבות גדוד השרמנים שכבר ירד על זחלים לסיני. הבאתי אותו לקסטינה שם נפרדנו, ואני המשכתי לבית הספר לשריון, בו ביליתי כחניך שני שליש משירותי הצבאי.

יום שלישי בבוקר –ג'וליס

בשער הכניסה  פנה אלי קצין: "מה אתה"? ואני משיב: "מט"ק שוט קל." "עמוד כאן," אומר הקצין. ואז נכנס "תותחן," "עמוד מאחוריו," ומצביע אליי, וכך נמלא צוות אחרי צוות; "מה אתה"? והוא משיב: עוד חייל: מחלקות ופלוגות מאנשים שהגיעו מכל קצות העולם, נטולי יחידות ואף לוחמים בקרבות הבלימה, שאיבדו את הטנקים שלהם והתגלגלו לכאן. איני זוכר את שמות אנשי הצוות. הנהג כמדומני בילה עמי כמה חודשים לפני כן בבית קי. הוא היה מגובס כולו. שובצתי לפלוגה ב,' של יעקב קרני. איני זוכר את השילוט הטקטי שהוקצה לי.

יום שלישי אחה"צ 

ניתנה פקודה לנהגים ומפקדים: "עלו על האוטובוסים! נוסעים לתחנת רכבת באשקלון להביא טנקים"! ושם על קרון רכבת בתחנה אני פוגש בחבריי לקורס הקצינים, שלחמו בבלימה בסיני. הטנקים שלהם נפגעו והם עלו לרמת הגולן. שיחות קצרות על מי שרד ועל מי הלך. קבלנו את הכלים ויצאנו בשדרה חזרה לג'וליס על מנת לזווד ולחמש.

יום שלישי ערב ולילה ויום רביעי בבוקר

 עסוקים בחימוש ובזיווד. הזיווד חלקי, מכשיר הקשר שלי – המכשיר שמתגיו צבועים בצבעי מערכותיו – נלקח מחדר הדרכת  הקשר.  תיאום  כוונות עם צלב חוטים.  יוצאים  למלחמה  ברשימת  החוסרים:  משקפות ומקלעים.

יום רביעי אחה"צ

 נסיעת מבחן בשטחי נט"ר כדי לבדוק את הכלי וגם כדי להכיר ולגבש קצת את הצוות.

יום רביעי בלילה

 מעלים את הטנקים על מובילים.

יום חמישי בבוקר

 נוסעים באוטובוס לבית המכס העליון ע"י גשר בנות יעקב.

יום חמישי  אחה"צ

 המובילים הגיעו. בצדי הדרך עומדים טנקים סורים פגועים ואף שוטים שרופים וריחות מלחמה. פורקים את הטנקים מהמובילים ומתחילים לנוע בשדרה מזרחה לכיוון עין זיוון. החשכה יורדת. הציר עמוס בכוחות. התנועה איטית וקשה.

יום חמישי –  לילה

בלילה נכנסים לחניון למרגלות הר אביטל. למעט תורנות שמירה אפשר לישון קצת ולאגור כוחות ליום המחרת.

יום שישי עם אור ראשון

 עולים על הכלים ומתכוננים לתנועה. פתאום מגיע עמרי נגב ואומר לי: "אני הסמג"ד ואני עולה על הטנק שלך." שלחתי את הטען לנגמ"ש החוליה הטכנית ותפסתי את מקומו. הטען – את שמו איני זוכר נהרג אח"כ; איני מכיר את סיפורו ואני יודע זאת כי באו לתחקר אותי אחרי המלחמה. וכך אנו מוצאים עצמנו נוסעים  צפונה  לכיוון בית החזית ופונים  ימינה בציר אמריקה לכיוון מזרח. פה ושם רואים תמרות עשן מנפילות ארטילריה. אנו עוברים את ציר המערכת ונכנסים ל"מובלעת," עוברים את חאן ארנבה שנכבשה יום קודם לכן. בצדי הדרך ישנם שוטים פגועים ללא צוותים; אני אומר לעמרי: "עצור לרגע נוריד מקלע," והוא משיב לי: "אולי ממולכד," ואנו ממשיכים. אנו במאסף, ואני שומע בקשר את המח"ט אורי אור  אומר לנתי: "זה לא ששת הימים פה; נוע לאט"!

יום שישי בצהרים

 נעמדים פרוסים לצדי הציר באל-וסיה )לפני צומת הכביש לחלס וחרפא( ופתאום, זוג מטוסי מיג 17 מתקרבים ממזרח, אני יורה על הראשון בעוזי. הקשר מקרטע, בודק סביב. פגעתי באנטנה, אני יורד מהטנק לטנק שכן להביא אנטנה חלופית. ולפתע בן הזוג של המטוס מגיח ומתחיל לרקט אותנו. מצאתי איזה קפל קרקע ונשכבתי. בום.!! נפילה על ידנו. ביקורת נזקים רסיס קטן ביד ובצוואר, לא נורא, ואיזו מכה בשוק. הטען בטנק השכן היה על הסיפון בנפילה. הוא נפצע, חבשתי אותו וחזרתי לטנק עם האנטנה. עד היום אני זוכר את פרצופו של הטייס הסורי. המשכנו שם עוד זמן מה, ואז התחלתי להרגיש כאבים עצומים בשוק רגל שמאל שלא אפשרו לי לתפקד. עמרי החליט לפנותני לתאג"ד, שהיה קילומטרים ספורים מאחור. כשהגענו אליו הועברתי לשם. אז נפגע נגמ"ש הפיקוד, ועמרי נקרא לפקד על הגדוד. פה נגמר הפרק הראשון שלי במלחמה, ופה נגמר הקשר שלי עם כוח נתי. אני פוניתי באמבולנס לבית החולים זיו בצפת. הוכנסתי לחדר ניתוח נוקיתי מהרסיסים, למעט הרסיס שחדר לרגלי ונעצר בעצם ובילה שם כעשרים ושלש שנים עד שהוצא בניתוח ב.1999- וכיום מבלה ימיו בקופסא.

אחרית דבר

 מקץ כשבועיים, כששבתי להלך כאחד האדם שובצתי לבית הספר לשריון לבנייה  מחודשת  של  מערך ההדרכה  וההכשרה לצוותי טנקים. בהמשך השלמתי את מה שהופסק טרם המלחמה ובמשך שנים רבות שרתי במילואים כקצין בגדוד מילואים של אוגדת שריון צפונית.

למרות התקופה הקצרה ויום לחימה אחד בכוח נתי הימים הללו היו חוויה מכוננת עבורי, ניסיון קרבי שלא יסולא בפז, שבא לידי ביטוי באירועים אח"כ בהתשה וגם במלחמת לבנון הראשונה.

באוקטובר 1973 הייתי עסוק בהשתלמות במעבדה ההידרולית בעיר דלפט שבהולנד. כוונתי הייתה ללמוד מההולנדים פרק בביצוע מחקר בהנדסת מבנים ימיים. במציאות בנוסף לנ"ל למדתי שם הרבה פרטים מאוד לא מחמיאים על ההולנדים, שאותם חשבתי עד אז לעם נעלה. כששמעתי על פרוץ המלחמה, התפלאתי על ההרפתקנות  של המצרים  והסורים  שהחליטו שוב  להיות  מובסים על ידי  צה"ל  – אחד  הצבאות  הטובים בעולם. אך, כשהעמים השכנים תוקפים את מדינת ישראל, מובן שאינני יכול להמשיך להיות בחו"ל הרחק ממשפחתי, ממולדתי ומיחידת המילואים שלי. מיהרתי עם כרטיס הטיסה של אל-על בידיי להגיע לנמל התעופה סכיפול שבאמסטרדם וביקשתי לטוס ארצה. אמרו לי כי כל הטיסות מאמסטרדם לישראל בוטלו; אך עדיין יש סיכוי לטיסות מציריך שבשוויצריה. אם כן, ביקשתי לטוס לציריך, והם נענו לבקשתי. הגעתי לציריך בשעה מאוחרת ופגשתי שם כמה ישראלים במצבי; נאמר לנו לבוא למחרת בבוקר, להמתין בתור, ויש סיכוי שנצליח לעלות על הטיסה לישראל. למחרת הגענו בשעה מוקדמת לנמל התעופה, ונרשמנו לטיסה. היה שם בחור שמנמן אחד בגובה בינוני שהתבלט ברצון שלו להגיע מהר ככל האפשר ארצה. הוא סיפר כי בוודאי הגדוד שלו ממתין לבואו, ואיננו יכול לצאת למלחמה, כל עוד המפקד איננו חוזר מחו"ל לישראל. מתוך כך הבינותי כי הוא מג"ד – את שמו לא ידעתי. כשהחלו לקרוא את שמות העולים למטוס, חשש מאוד אותו מג"ד שמא הוא לא יהיה בין ה"זוכים" לעלות, והדגיש מאוד את חשיבות מעמדו; משום מה בציריך כנראה העובדה הזאת לא עשתה רושם מיוחד, וכולנו עלינו למטוס לפי הסדר שבו נרשמנו בבואנו לדלפק הרישום. בבואנו לנמל התעופה לוד נשאל כל אחד מהבאים ארצה אם הוא חייל בשריון. אם התשובה הייתה חיובית, נמנעה מהאיש האפשרות להמשיך בדרכו למשפחתו, והוא גויס במקום לשירות במילואים. למזלי היו בטיסה סטודנטית – תלמידה שלי עם חבר שלה (שלא היה חייל בשריון) הם לקחו ממני את המזוודה (העמוסה בשוקולד שוויצרי שקניתי בציריך) והביאו אותה למשפחה. כך נודע למשפחתי כי שבתי ארצה, ואני מגויס לשירות במילואים. בנמל התעופה רוכזו הבאים במטוס מציריך; ואחרי זמן קצר הגיע גם מטוס מלונדון, וגם ממקומות אחרים.   משאיות החלו למלא את השבים ארצה ולהעבירם למחנה ג'וליס. במחנה ג'וליס הייתה המתנה של כמה ימים. שם אני רואה את אותו מג"ד שבא איתי בטיסה מציריך מסתובב במרץ ומארגן לעצמו גדוד חדש, שבו אני אמור להיות מוצב. גם הובהר לי כי אהיה מצוות בנגמ"ש החוליה הטכנית של אחת הפלוגות עם מפקד בדרגת סגן וסמל איש חי"ר; ואנו אמורים לעלות לרמת הגולן. מלחמת יום הכיפורים ושירות המילואים הממושך אחריה היו עבורי שרשרת מתמשכת של אירועים עם הפתעות. ביום שבו הגענו לרמת הגולן, אסף המג"ד, נתי גולן (הורביץ) את הגדוד לשיחת מוטיבציה. מדבריו הבינותי כי הצבא הסורי כמעט הובס ונמצא במצב קשה ביותר. כעת בא כוח נתי כדי להרחיב את מדינת  ישראל מעבר לגבולות ששת הימים. והנה למחרת, זמן קצר אחרי כניסתנו למובלעת אנו נמצאים תחת הפגזה כבדה של תותחים ומרגמות, ומותקפים על ידי מטוסים סוריים; ואחד המטוסים פוגע ישירות בטנק סמוך אלינו, ובין ההרוגים בטנק היה בן כפר גלעדי שהגיע מחו"ל באותו ערב שבו אני הגעתי ארצה, והספקתי לשוחח אתו שיחת היכרות קצרה.במהלך המלחמה ניתק הקשר בין נגמ"ש החוליה הטכנית שבו הייתי לבין הפלוגה שלנו. עשינו מאמצים כדי להתחבר אל הכוחות הלוחמים. חיפשנו ללא הצלחה את כוח נתי בלילה באזור השורץ עדיין בחיילים סורים.    בחצות החלטנו לחדול מהמאמצים האלה; בחילופין חלק מהחוליה נכנס לשינה בבונקר סורי נטוש וחלקה האחר  נשאר בשמירה היקפית ליד הנגמ"ש. לאחר מכן נשארנו בקשר רצוף עם פלוגות הטנקים, היינו "ה- 9 של קרול," טנקים ונגמ"שים מכוחות שונים פנו אלינו לקבלת סיוע טכני, ואנו נענינו להגיש עזרה ככל יכולתנו, ללא קשר לאיזה כוח לוחם השתייך המבקש. הואיל וקצין הקשר וטכנאי הקשר הראשי נהרגו בעת שנפגע נגמ"ש הפיקוד של הגדוד, בתום הקרבות נתבקשתי למלא את מקומם. עשיתי זאת כמיטב יכולתי במשך מספר שבועות. כשעבר כוח נתי לפעול במסגרת גדוד 266 בפיקוד המג"ד עוזי קרן, העדפתי לחזור לתפקיד של טכנאי ומש"ק קשר בפלוגת הטנקים שהייתה בפיקודו של יעקב קרני. השירות הממושך במילואים עד מאי 1974 היה עבורי מגוון ועשיר בחוויות. העברתי  קורס  של  הטכניון  לשני  סטודנטים,  שהיו  בין  חיילי  המילואים;  השתתפתי  בהשתלמויות  של הטנקיסטים: למדתי נהיגת טנקים, תותחנות וכו.'

הייתי אחד החיילים המבוגרים בכוח נתי, והשירות שלי בכוח הזה היה האחרון בחיל השריון. אחרי השחרור מהשירות הארוך במילואים, בחודש מאי ,1974 הקולגות שלי בטכניון (שאף אחד מהם לא היה במילואים במלחמה) היו נדיבים כלפיי, והציעו שאסתפק בכתיבת ספר לימוד עד סיום שנת הלימודים. בסוף שנת הלימודים יצאתי עם משפחתי לשנת שבתון בארה"ב. היה זה פיצוי הוגן לאשתי, אילנה ושלושת ילדיי על המתח הרב שעבר עליהם בכל תקופת שירותי הארוכה בכוח נתי. שנת השבתון שלי בארה"ב התארכה באמצעות חל"ת לשנתיים וחצי, וכך נוספה למשפחתי בת שנולדה בחו"ל. היו אלה שנות מרגוע לכולנו.

אחרי שנתיים וחצי של שבתון וחל"ת בארה"ב הגיע הזמן לשוב ארצה למסלול החיים והעבודה הרגיל. בשובי ארצה התייצבתי למילואים; אך, אז נאמר לי כי עקב גילי המתקדם עליי לעבור מחיל השריון ליחידה אחרת. הוקמה אז חטיבת צנחנים, משום מה מצא חן בעיני קצין הקשר של החטיבה הזאת שאהיה במחלקת הקשר שלו; ולאחר האימון הראשון של היחידה, הוא החליט שמגיע להעלות אותי בדרגה. בפעם הבאה שיצאתי לשבתון בתוספת חל"ת, מצאו שזקנתי עבור הצנחנים, והעבירו אותי לעבודה במעבדות הקשר של פיקוד הצפון ועסקתי בתיקון מכשירי קשר. וראה זה פלא, בגילי המתקדם, גם שם מצאו שמגיע להעלות אותי בדרגה (אולי עקב התעוזה להיכנס לעבודה במעבדה מקצועית מאוד). כשזקנתי עבור פיקוד הצפון, עברתי לתפקיד של קצין בינוי בהג"א חיפה; ומשם בגיל 52 פרשתי סופית מהשירות בצה"ל.

בשירות הסדיר הייתי מדריך במדור תותחנות תחת פיקודו של אביגדור קהלני. בעת שפרצה המלחמה הייתי סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים וטיפלתי בנכה צה"ל מטעם משרד הביטחון, ולכן לא הייתי משובץ ליחידת מילואים מסודרת. ביום כיפור 1973 עקב מחדל של ההנהגה ובראשה גולדה מאיר ראש הממשלה ומשה דיין שר הביטחון שעמדו כעיוורים בהנהגת המדינה, פרצה המלחמה הארורה שאלפים מחיילנו נהרגו בה. עקב המחדל הגדול של ההנהגה שהזכרתי, מי שניצח במלחמה זו היו חיילי צה"ל ומפקדיו בשטח, שהחזירו את הכבוד והצילו את מדינת ישראל ממפלה מבישה והפכוה לניצחון כביר הן בדרום 100 ק"מ מקהיר, והן בצפון 45 ק"מ מדמשק, ואני לקחתי חלק במלחמה זו. ביום השני של המלחמה קיבלתי צו להגיע לבסיס נפתלי ע"י צומת גולני. הגעתי לבסיס, אך לא היו בו טנקים, והלוחמים כולם נלקחו למלחמה.כששאלתי מה עושים, אמרו לי לנסוע לבי"ס לשריון בג'וליס, וכאן בא לידי ביטוי החינוך לאהבת ארץ ישראל, לא למנהיגים שכשלו, אלא לעצמך ולמשפחה: להתנהג באהבה למשפחה שלך  והמחויבות  שחונכת עליה,כאזרח נאמן.

הגעתי בטרמפים לג'וליס, ושם הוקמה מיום שני עד יום רביעי יחידת גדוד שריון – כוח נתי שמה, שמורכב ממתנדבים שהגיעו מחוץ לארץ ומפליטים כמוני, שלא הייתה להם יחידה אורגאנית והתנדבו להילחם למען הצלת המדינה. שובצתי כתותחן בטנק עם צוות שלא הכרתי, אבל בכוח היו שני מדריכים ששירתו איתי בסדיר במדור תותחנות, גדעון מירברג שובץ כתותחן בטנק של מפקד פלוגה א' וצביקה בן סירה ששובץ כטען קשר באחד הטנקים של פלוגה א.' עלינו עם הטנקים על מובילים עד בית המכס העליון ברמת הגולן ושם קיבלנו את הטנקים; וביום שישי בבוקר נכנסנו עם הטנקים לתוך סוריה – בציר קונייטרה חאן ארנבה במטרה לכבוש מובלעת רחבה בתוך סוריה עד פאתי דמשק.

אבל אותו יום שישי זכור לי כיום טראומתי לכל החיים, אמנם ניצלתי באותו יום; אך חלק ממני נשאר שם ומלווה אותי עד עצם היום הזה. ביום ששי בבוקר 12.10.73 נערך הגדוד שלנו, כוח נתי, לבלימה לפני האוגדה של דן לנר, הטנקים היו פרוסים מספר ק"מ דרומית  לחאן ארנבה על הדרך המובילה מקונייטרה לדמשק, לפתע הופיעו מיגים סורים ממערב ותקפו אותנו, יריתי לעברם בעזרת המקלע המקביל לתותח, לא היה לנו בטנק מקלע נוסף למפקד. בתקיפה זו היו הרוגים ראשונים לכוח נתי, ומספר טנקים נפגעו כולל טנק הסמג"ד.

הגדוד מקבל משימה לנוע כחוד לעבר צומת כפר נאסג' ולהשתלט על תל קארין, ששליטה בו נתנה שליטה  באזור כולו.  שתי פלוגות הטנקים שלנו, פלוגה א,' בה אני נמצא בטנק מ"מ 1  ופלוגה ב' נעות עם פלוגת החרמ"ש בשני צירי תנועה לכיוון כפר נאסג.' פלוגה א,' "איבוד" שמה בקשר, נעה בעקבות נגמ"ש המג"ד נתי וצוות הפיקוד של הגדוד בתוכו, תוך התפרסות בשטח וחיפוי הדדי של המחלקות. פלוגה ב' הפלוגה השנייה  לנו נעה על  ציר הכביש בתנועה מאובטחת. הפלוגה שלנו פלוגה א-'איבוד, כשהטנק בו אני נמצא כתותחן אחרי טנק המ"פ אבישאול, חלפה ליד כפר נאסג' שנראה נטוש והמשיכה בהתקדמות צפון מזרחה לעבר תל קארין, בעיקול הדרך כקילומטר וחצי מהצומת,ניתנה הוראה לחצות את הדרך שמאלה ולתפוס עמדות בגבעה סלעית למרגלות תל קארין. נגמ"ש הפיקוד, שנסע לפני הפלוגה שלנו, עלה לעמדת תצפית לעבר התל, בגלישה מתל האבנים, הבחין לפתע המג"ד נתי בעשרים-שלושים טנקים סוריים שהמתינו למרגלות התל. באותן שניות נשמע מטח עצום של עשרות פגזים. הנגמ"ש ניסה להסתובב אך קיבל פגיעה ישירה. מהפלוגה שלנו, פלוגה א-'איבוד שמנתה 8 טנקים שנסעו בטור אחד אחרי השני, נפגעו 5 טנקים תוך שניות ספורות – טנק המ"פ אבישאול, שהיה לפני הטנק שלנו וארבעה טנקים נוספים אחרינו – ואני בתור תותחן רואה זאת בפריטלסקופ מול עיני כיצד נפגעים 5 טנקים מהפלוגה פגיעות אנושות; טנק המ"פ נחצה לשנים כתוצאה מהפגיעה הישירה.

מפקד הטנק שלנו כיוון את הטנק לעבר הטנקים הסוריים; אך לא הצלחתי להנמיך את התותח לעבר הטנקים הסוריים היינו בעמדה גבוהה מדי לעומת הטנקים הסוריים שהיו במקום נמוך. הטנק הסורי ירה לעברנו ראיתי זאת בפריטלסקופ הוא החטיא אותנו, ונסוגונו לאחור כשאנו אוספים עמנו את אחד הטנקיסטים שניצל מטנק שלנו שנפגע .נסענו עם הטנק ונעמדנו לצדי הכביש המוביל לדמשק. בכוונת ראיתי משאית סורית מלאה חיילים סורים עליה נוסעת  לכיווננו  יריתי לעברה פגז,  שהשמיד  את המשאית על החיילים  שבתוכה. לאחר מכן הגיע חייל סורי על אופנוע שפגעתי בו באש המקלע המקביל.

בהמשך של אותו יום שישי הארור,  כתוצאה מפגיעת טנק הסמג"ד על ידי המיגים הסוריים ופציעת המג"ד  נתי,  הסמג"ד הפך להיות המג"ד, עמרי נגב שמו מבאר טוביה, והוא עבר לטנק שלנו שהיה תקין, עם 2  מכשירי קשר. הטען קשר שהיה עמנו בבוקר הקרב נעלם מהשטח. הוא אמר לי שכל זה לא בשבילו, והוא מסתלק ואכן כך עשה – ברח הביתה. לטנק שלנו הגיע הקמב"ץ הגדודי, שניצל מנגמ"ש הפיקוד משה לוי שמו, הוא שימש כטען קשר, אני בתפקידי כתותחן, שלמה דולברג כנהג הטנק, וכך עוד שלושה שבועות המשכנו במלחמה במובלעת הסורית מול כוחות אויב רבים שהגיעו מולנו: חטיבה עיראקית, חטיבה ירדנית וחטיבות סוריות. ביום שבת לאחר אותו יום שישי שסיפרתי עליו עם אור ראשון העיר אותי המג"ד עמרי בבהילות ונפרשנו כל הגדוד בעמדות תקיפה לחטיבה עיראקית שנכנסה בוואדי מולנו. אני כתותחן פגעתי ראשון בטנק העיראקי המוביל, ואחריי כל הגדוד השמיד את החטיבה העיראקית. הייתי בטנק המג"ד וברוב הקרבות שניהלנו שמעתי בקשר את ההוראה למג"ד להחזיק מעמד ולא לאפשר פריצת כוחות אויב דרכנו, כי מאחורינו אין שום כוח נוסף שיכול לסייע אם יעברו אותנו דרכם פתוחה למדינת ישראל. לאחר כמעט חודש של קרבות הגענו עד 45 ק"מ מדמשק ושרתנו במילואים עד השחרור מספר ימים לפני יום העצמאות. כוח נתי התפרק לאחר היציאה הראשונה להתרעננות בנאפח וסופחנו לגדוד בחטיבת פילון.179- עברנו מלחמה קשה ואכזרית הן מלחמה באויב קשה והן הישרדות קשה בחורף הקשה שהיה מושלג מאד וללא אמצעים מיוחדים שיש כיום לחיילים ולטנקיסטים. שני מדריכים שהיו עמי בסדיר בבית ספר לשריון במדור תותחנות גדעון מירברג וצביקה בן סירה היו עמי גם בפלוגה א-'איבוד בכוח נתי ונהרגו ביום שפרצנו למובלעת הסורית, כל הנכתב הוא גם לזכרם ולכבודם ולזכר כל הנפגעים האחרים מכוח נתי שלא הספקתי להכירם.