במסגרת ישיבות ההסדר(בכרם ביבנה, בישיבת גוש עציון) היינו נחלאים שעברו טירונות במחנה 80 בשנת 1972. צה"ל החליט בתבונה רבה להפוך אותנו לשריונאים. לכן עברנו הסבה מקצועית במחנה גו'ליס –וצמ"פ בחטיבה 7 במחנה נתן. בסיום הוצבנו בחטיבה 164 במחנה נפתלי. לפני המלחמה בחגי ראש-השנה ויום הכיפורים, נהגו ברבנות הצבאית לגייס אותנו לתפילות במוצבי צה"ל, בתעלה וברמת הגולן. חבריי מהישיבה וגם מישיבות אחרות, גויסו והוצבו במוצבים שונים, בתעלה וברמת הגולן. שני חברי הטובים מספסל הישיבה, הוצבו בחרמון, אחד לצערנו נפל, בכיבוש החרמון ע"י הסורים; והשני נפל בשבי הסורי, ושהה שם כשבעה חודשים.
באותה תקופה גרתי במושב בקוע, שליד לטרון. לאחר פרוץ המלחמה,באו לגייס אותנו רק ביום ראשון בלילה. בדרך צפונה המשכנו לגייס חיילים נוספים וחווינו מחזות קורעי לב של הורים, שהיו בטוחים כי באנו לבשר את הבשורה המרה, ביודעם שבנם כבר התגייס יום קודם. באחת הפעמים, הגענו למושב ליד חדרה לגייס בחור בשם אבנר יונה, שחזר חצי שעה קודם לכן מאחד המוצבים ברמת הגולן, לשם הלך להיות חזן ביוה"כ וניצל בנסיי נסים. הוא הספיק להתקלח, לאכול משהו, עלה לאוטובוס, התיישב לידי ונפנף בשלום להוריו ולכל בני משפחתו, שנעמדו לצד האוטובוס. זאת הייתה הפעם האחרונה שראו אותו. בהמשך הוא נהרג במארב בתל-קרין…כשהגענו למחנה יפתח כבר לא היו שם טנקים; הם נלקחו ע"י חטיבה 7 לרמת הגולן. המשכנו למחנה פילון, ושם פגשתי חבר ילדות מהמושב, שהיה בחטיבה 188 שנשחקה לגמרי, הטנק שלו נפגע והוא ניצל בנס; לפי הסיפורים שלו הבנו את גודל השבר של המלחמה הזאת. ירדנו לג'וליס, ושם ביום שלישי (9.10) קיבלנו טנקים חדשים, זיוודנו וחימשנו אותם כהלכה, והמתנו להחלטה לאן הולכים, לדרום או לצפון. התבקשנו לעמוד בשורות לפי צוותים, היינו שלושה חברים שהכרנו מהילדות, והחלטנו שהולכים ביחד, אני נהג, צביק"ה טען קשר, יחיאל ברוק תותחן, ואז הופיע מיכה, שחזר מלימודי רפואה מאיטליה ואמר: "אני המ"מ שלכם, נעים להכיר". והוסיף עוד משפט, "חברה אני רואה שאתם דתיים ואני אחד מול שלושה; כשהולכים למלחמה לא מתווכחים על אמונות ודתות." שתקנו וידענו שיבוא הרגע, והוא עוד יבקש שנתפלל עבורו.
ביום רביעי (י"ד בתשרי 10.10.73) בערב חל חג הסוכות, הספקנו להיכנס לסוכה שבנו בגו'ליס, לברך ולאכול סעודת חג. לחלק מהמסובים זאת הייתה סעודת חג האחרונה. מי חשב על כך? לעת לילה לאחר סעודת החג, עברה חיילת ורשמה על הסרבלים שלנו את השם והמס' האישי, לשאלתנו: "מדוע"? ענתה:"כדי שנוכל לזהות אתכם בעת הצורך." בלילה הקפיצו אותנו לצפון; אנו הנהגים נתבקשנו להעלות את הטנקים על מובילים, ולהילוות אליהם לנסיעה הארוכה צפונה. כשהגענו לטבריה יצאו המונים לקראתנו,עמדו בצדי הדרך ופשוט פינקו אותנו במתנות,אוכל ועוד… כשהגענו לרמת הגולן,ראינו את הטנקים השרופים שלנו והבנו את גודל האסון במלחמה הזאת. אבל אציין היינו עדיין בתחושת אופוריה וששים אלי קרב, להגן על מדינת ישראל.
ביום שישי ט"ז תשרי (12.10.73) לעת בוקר עברנו את העיר קוניטרה, לקראת המשך הרחבת המובלעת הסורית, ובעצם היינו חוד החנית של אוגדת לנר, וחטיבה ,679 המשימה הייתה כיבוש כפר נאסג,' הצומת שמאחוריו והתייצבות בתל קרין, ציר אמריקה כ- 40 ק"מ מדמשק. כבר עם הכניסה באזור העיר ג'באע, הותקפנו ע"י מיגים סוריים, אחד מהם התלבש על הטנק שלנו. סיבוב ראשון כיוון את הפצצות (כמו בספרים) סיבוב שני השליך אותן לעבר הטנק שלנו, צביק"ה הטען צעק לי לומר "קריאת שמע," כי אילו הרגעים האחרונים שלנו. למזלנו הפצצות נפלו בצמוד אלינו, ורק העשן הכבד והאבק כיסה אותנו וטלטל את הטנק בעוצמה רבה; העיקר ב"ה שיצאנו שלמים. המשכנו בתנועה לעבר כפר נאסג.' התנהל קרב טילים ופגזים. לפתע שמענו קריאה מהמ"מ, התברר שפגז עבר מעל ראשו וחתך את האנטנה לחצי, כל כך מדויק, כמה סנטימטר והפגיעה הייתה קטלנית. המשכנו לכפר, ושם ירינו וטיהרנו את הבתים. לפתע מגיעה משאית סורית מלאה חיילים מולנו, ירינו פגז לעברה והחטאנו. ואז שמענו את שמולי"ק המ"פ, צועק בקשר: "מי מבזבז פגז על משאית"? ירינו בה באש נק"ל ושיתקנו אותה.
לאחר כיבוש הכפר וטיהורו, נעמדנו בשני טורים במגמת נסיעה לעבר תל-קרין. נגמ"ש הפיקוד בא מאחורינו, עלה על הגבעה לצפות במורדות התל, וכשהסתובב קיבל פגיעה ישירה. כל מטה הפיקוד נהרג, נתק"ה המג"ד נפצע קשה, ומשה לוי הקמב"ץ עף כמעט ללא שריטה. נעתי אחרי המ"פ שמולי"ק, שיצא מגל האבנים שהסתירו במקצת, גילה את הטנקים הסורים משמאלנו, חזר לאחור כיוון את התותח לעברם, ונתן את הפקודה האחרונה: "פלוגת אבוד כאן אבוד 600 מטר משמאלכם טנקים סוריים תדפקו אותם," והתקדם קדימה כשהתותח מכוון לעברם, בתוך שניות הטנק הפך למאכולת אש; הנהג שעדיין נשאר כמה שניות בחיים, נסע לאחור, אני שנעתי מאחוריו, עצרתי את הטנק כדי לא להיפגע מהאש המתלהטת.
כאן לראשונה הבנו את מוראות המלחמה האכזרית, כל שלושת הטנקים בשדרה השנייה נפגעו במהירות, ונותרנו שני טנקים בתופת הזאת. באחד הטנקים שנפגעו היו שלושה חברים מישיבת ההסדר בגוש עציון, הם קפצו מהטנק הפגוע ורצו לשוחה שהייתה בסביבה, תוך כדי הריצה נפגעו שניים מאש נק"ל של האויב (אבנר יונה ז"ל, ורפי נוימן ז"ל) ונהרגו. חבר שלישי, הלל רחמני, שלמד איתי בישיבה התיכונית נתיב מאיר, הצליח להגיע לבור וניצל, מאוחר יותר הוא פונה ע"י עדיאל קרתי, קצין הסיור. המ"מ מיכה החליט בכל זאת לנסות להשיב אש, ונתן לנו פקודה לעלות לטרסה, הבנו את הסכנה הכרוכה בכך, כשאנחנו מטווחים היטב ע"י הסורים, אך כחיילים ממושמעים קיימנו את הפקודה וטיפסנו על הגבעה, באותו שנייה ממש שרק פגז לעברנו, ונחת בסמוך אלינו ברעש גדול, וכך ניצלנו בפעם השלישית. החלטנו שמפנים את הפצועים והחיילים האחרים חזרה לכפר. אספנו כ- 15 חברה ודהרנו חזרה לכפר, שם מסרנו אותם לסיור לפינוי לאחור. בשלב הזה הצטרף אלינו דוד גבעתי שהחליף את המט"ק של הטנק השני. שני הטנקים שנותרנו, נכנסנו למחפורת סורית והמתנו לפלוגה ב' שתאסוף אותנו.בינתיים נעה משאית מלאה חיילים סורים לעברנו, ירינו בה והדלקנו אותה ופגענו בחיילים שברחו ממנה. לאחר מאמצים מרובים בקשר, נאספנו ע"י הסמג"ד עמרי נגב, וחברנו לפלוגה ב' ברשות המ"פ ינקל"ה קרני. הסמג"ד הורה לנו להגיע לשטח כינוס ושם לרדת מהטנקים ולשבת על הרצפה לשיחת מוטיבציה וכך אמר: "חברה, לא באתי לדבר ציונות, אני יודע מה עבר עליכם; חברים שלכם נהרגו, אבל בין האויב מאחורי הגבעה לבין המשפחות שלכם רק אתם כאן, ואסור לכם להישבר." תוך כדי הדברים, נופלים עלינו טילי קטיושות משני הצדדים וברקע נשמע קולו של יענקל'ה קרני המ"פ שצפר על הגבעה: "בואו לעזרתי! התקפה עיראקית, אני לבד"! ממש התחנן…מיד קפצנו לטנקים, דהרנו לגבעה ופגענו בהרבה טנקים שנסוגו לאחור, כאן הסתיים היום הראשון. חזרנו לחניון, נזכרנו שערב שבת היום ויש לעשות קידוש, השגנו בקבוק יין פתחנו את הקשר, ועשיתי קידוש שהדהד בכל הגדוד; "אמן" עוצמתית שנשמעה מכל הכלים, אמן של כאב, אמן של תקווה, אמן של תפילה. הקרבות נמשכו גם בימים הבאים, פעם היו אלה העיראקים, פעם המרוקאים, ופעם הירדנים, ובכולם הגדוד עמד בגבורה, והאויב תמיד נסוג.
ואז באו הימים שלאחר הפסקת האש – ימי ההמתנה בחורף המושלג והקשה של שנת ,73 כשמסביבנו השלג, הבוץ והקור הגדול של רמת הגולן. חשוב לציין שינקל"ה קרני המ"פ הוביל את הפלוגה במנהיגות ראויה לשבח בתקופה הקשה של ההתשה האבדן והקור הגדול. אומנם היו ימים קשים אך מגבשים, הפכנו לגדוד אורגאני מוצק וחברי. זכור לי סדר הפסח שעשינו בחושנייה, שבו השתתף כל הגדוד, ושאלנו את השאלות של מלחמה וגאולה, ובעיקר מתי יבוא השחרור המיוחל? רק סמוך ליום העצמאות, באו החברה שלי מהישיבה מהחטיבה האורגאנית שלי 164 שהיו בדרום והחליפו אותנו בקו הסורי, וזכינו סוף סוף להשתחרר ולחזור לישיבה ללמוד, להודות ולהלל את ה' על שניצלנו ונותרנו בחיים; ובעיקר על הצלתו המופלאה של עם ישראל.נותרו בנו הרבה צלקות, התבגרנו מאוד,הרבה מכפי גילנו, אך חזרנו לחיים לבנות את בתינו הפרטיים.
39 שנים אחרי… אני מקבל טלפון ששינה את כיוון חיינו: "שלום, מדברת בילי אחותו של שמולי"ק המ"פ, אני מבקשת לשמוע על רגעיו האחרונים של אחי." הטלפון הזה טלטל אותי, ומאז נוצר קשר עם המשפחה היקרה של המ"פ שגילה גבורה גדולה באותו יום שישי קשה וגורלי; ואני מרגיש ששוב המשפחה של "כוח נתי" חוזרת ומתגבשת מחדש והפעם בע"ה לאורך זמן.