לאחר שנותקתי מיחידתי ביום הכיפורים, הופניתי במוצאי היום הזה לג'וליס, שם יענקל"ה שפיר ואני צורפנו, כדי לעזור בהקמת פלוגת חרמ"ש, בתוך כוח נתי בפיקודו של צוריאל. שנינו הכרנו היטב את הנגמ"שים, שהיו כלי חדש בצה"ל ואת כליי הנשק ובעיקר המא"ג, שהיו זרים ללוחמים המצורפים, שרובם רק נחתו משהות ממושכת בניכר. עשינו אימון נהיגה וירי זריז לכולם. הנגמ"ש אותו הוצאתי מהימ"ח ובו נהגתי כל המלחמה היה מספר .001 עד יום ד' בבוקר אימנו את כל המתקבצים, בלוחמה מנגמ"ש, שהיה כלי זר להם לחלוטין ועשינו מלאכתנו נאמנה. ב
ג'וליס גם פגשנו את "הסוס הלבן," שהיה הרס"ר המיתולוגי והמפחיד של הבסיס, באותם ימים. הוא התנהג למופת, קיבל את שרידי הלוחמים שחזרו שבורים מהתעלה ודאג לכל מחסורם. לא אשכח את התמונה, איך הצעיד אותם בשלשות לחדר האוכל, אנשים שבורים בנפש ובגוף. ביום ד' עלינו על מובילים לרמה, פרקנו את הנגמ"שים בבית המכס העליון ויצאנו כפלוגה מלאה ומסודרת בעת חניה ליד קונייטרה, חטפנו מטח מרעין בישין.
שם חטפנו התקפת מטוסים ושאר לכיוון החזית. קטיושות; אני שהייתי סגור ומנמנם בתוך תא הנהג, ראיתי שטנקיסט, שהכנסנו לקו החזית וישב על סיפון הנגמ"ש שלי, חטף רסיס בצוואר ודימם למוות. בערב בעוד אנו נקראים בדחיפות לחניון הטנקים הגדודי, שהותקף ע"י כוחות חי"ר סוריים, נפגע המ"פ צוריאל בברכו ופונה לתאג"ד; למותר לציין שלא הגענו לעזור לגדוד המותקף.
אחרי ימים רבים של מלחמה, סטטית ברובה, לייצוב קו התילים במובלעת הסורית, הוכרזה הפסקת אש. אנחנו קיבלנו משימה, להחזיק את תל מרעי, שישב אל מול הכוחות הסעודיים. באותם ימים חזר צוריאל לפקד על הכוח. יענקל"ה שפיר ואני, שביקשנו לחזור ליחידתנו המקורית, סופחנו בשלב א' לכוח סיור קטן בפיקודו של צביק"ה, שם החיים היו טובים יותר ואף "מצאנו" ג'יפ סעודי מעניין, ששימש אותנו, גם לנסיעה הביתה ואפילו לנסיעה להלוויה של בן גוריון בשדה בוקר; עד שהמח"ט חמד אותו. סיפורי הג'יפ והנסיעות בו,כולל איך מתדלקים ג'יפ שלא רשום בשום מקום, ואיך מחביאים אותו מהחומדים למיניהם, עוד יסופרו.
עת מסרנו את,1974 לאחר מספר ימים חזרתי ליחידתי הפגועה והמשתקמת, את רוב הזמן עד ליוני 1974, עת מסרנו את החרמון הסורי לכוח אוסטרי, ישבנו בחרמון הישראלי ובשיא החרמון (2800 מטר) בקרבות קשים מאוד, שגם הם ראויים לסיפור נפרד.
עוד סיפור קטן, ביום חמישי, בשבוע הראשון נסענו למחנה "צנובר" לתדלק ולקבל ציוד עבור הטנקים בחזית, שם מצאתי את הנגמ"שים של הפלוגה המקורית שלי, כולם פגועים, כולם עם מכתבים וציוד אישי של חבריי, שלא ידעתי מה עלה בגורלם. שם גם אמר לי רס"ר חכם, שכולם נהרגו למעט אחד, דבר שלמרות האמת המרה גם היא, היה פרי דמיונו הקודח. מכ60- לוחמים נהרגו 23 ונפצעו 22 .
אשמח לשמוע ממי שזוכר אותי מאותם ימים.