שמואל גרייזמן

כשפרצה מלחמת יום כיפור, שהיתי בחברת מ”כ וחייל נוסף בתצפית דרומית של מוצב המזח, בשם “ראס מסלה.” חזינו בתקיפת מטוסים על מוצב המזח וכן שמענו את הצפירה ממכשיר קשר מק- 25 שהיה עמנו. בפרוס יום הכיפור הוחלט ששלושתנו נאכלס את המוצב שהיה בדרך כלל בתצפית יום. חיינו את המאורעות במזח בצפייה והאזנה לקשר, איש לא דבר אתנו, היינו כלא כלום…לעת ערב התקרבו אלינו 2 מסוקי ענק שהופלו ע”י הוקים (מראס סודר) לאחר שדיווחנו בקשר לכל גורם אפשרי. נסוגנו לאחור, לבסיס תותחנים שנקרא “נברונים” עם מא”ג, ארגז פעולה ומטול בזוקה  (את המשקפת 20/120 הטמנו בתצפית).

לאחר ליל קרבות קשה מנשוא, ירי מרגמות ומטוסים המטווחים מרק”מ מצרי שנע בשטח כבשלו בסמוך למוצב,  כשהתותחים לא  יכלו נגדם  בכינון  ישיר, אלא מטול הבזוקה הבודד  שהיה  עמי  (קראו  לנו ההצלה שבאה לשמור על התותחנים…)

המוצב נמחק בחלקו העליון, תעלות הקשר נסתמו והמוצב פונה. התותחנים עלו על מתנייעים, ואנו פונינו למיתלה. שם שהיתי כנווד בין מאות חיילים, חלקם על ההרים   (חטיבה 890 כמדומני) ושימשו כנ”מ עם רובים נגד התקפות מטוסים, בעיקר סוחוי; חלקם הופלו ע”י מטוסים שלנו (מיראג’ בעיקר) מעל ראשינו. היינו מיותרים וסתם חיינו סוכנו בהיעדר מקומות מסתור. . אוטובוס צבאי הסיע אותי עם נפגעי חטיבת ירושלים לג’וליס, משם איך שהוא לפיקוד הנח”ל  (בהיותי נחלאי על סף שחרור, חי”רניק). שם תוחקרתי לגבי מאורעות המלחמה בתעלה. רק אז הבנתי שזו מלחמה ולא סתם המשך לתקופת ההתשה. מאחר ולקראת סוף השירות עברתי הסבה לטנקים (תותחן) הופניתי לבסיס פילון. עם קסדת חי”ר, רומ”ט   וחגור נסעתי  בטרמפים לבסיס פילון,  שמעולם לא  שמעתי עליו  (הימ”ח  שלי היה  במחנה נפתלי). בצריף של חטיבה ,188 כמדומני, שכבתי ליד ערב רב של נפגעים שירדו וכאלה שהגיעו מאוחר למלחמה. כאן חברתי לפיני שלומוב שהיה מט”ק בחטיבה 7 על סף שחרור. היה קשה להבין שזו מלחמה ולא פעולת תגמול ליד המזח; היה קשה לעבור מחזית אחת לשנייה דרך מדינת ישראל בטרמפים, מחייל חי”ר לעולם השריון ובפרט לרמת הגולן שלא היתה מוכרת לי כלל  (הייתי בה פעם אחת בטיול קצר בצבא לנחל גולן). בצריף אספו אותנו לפי מקצועות ובנו צוותים, נסענו לעת לילה למקום כל שהוא (שמו צלצל כמו “אל-שיך”)  להביא טנקים שנפגעו ושוקמו. הנהג שלנו “נקע את רגלו” והושבת, ואני התנדבתי לנהוג בו (אמרתי לפיני שמהיותי נחלאי עבדתי על טרקטור זחל D4 ומכיר את הטנק ממקצועות, הזזתי קדימה ואחורה בסככה בטיפול שבועי).  הטנק  שלנו היה המוביל, בנהיגה לילית, למזלי  במדפים  פתוחים, עליו היה קצין שהוביל  אותנו. באחת הירידות הטנק גלש. לתומי חשבתי שהוא בולם כשעוזבים את דוושת הגז, ולקראת סיבוב חד במהירות 60 קמ”ש או יותר הורה לי פיני בשלוותו לבלום, לחצתי ולחצתי ואיך שהוא עברנו את הסיבוב. הקצין הורה לי לעצור, ירד מהטנק ואמר לי שאיתי זו הפעם האחרונה. מהלכי הנסיעה שלנו לא זכורים לי, אלא שבג’בע היה לי קר ברגליים(עדיין הייתי כנהג) וסיימנו את מסע הלחימה מול תל חרה, שם ניסו ברגעים האחרונים לחלץ צנטוריון  ירדני 12 MARK  (שטויות כאלה זכרתי). במשך כ- 19 יום נדדתי ממקום למקום ברצף, הצטרפתי לכוחות הזויים ולא מוכרים כלל, חייתי בעולם לא מוכר, מצחין מריח מנבלות.

נותרו לי 2 שריטות מהמלחמה הזו:

1. האחת שהתעממה רק אחרי 20 שנה ויותר היא למה הם ולא אני. לא יכולתי ליצור קשר עם אלה שהכרתי למשל במזח וחזרו מהשבי, הרגשתי נחות. לא ביקרתי בטקסי זכרון, הרגשתי כמו חי בגניבה, חיים אסורים לא לי.

2. הזיכרון לשמות נמחק. ההבנה והמודעות למאורעות ומקומות היו כשל טירון שמובל ע”י אחרים.  בחצי  השנה  שבה  שהיתי  עם  אנשי  מילואים  מבוגרים ממני, קורס המפקדים שנשלחתי אליו ביוזמת המ”פ, שיניתי את אורח החשיבה וההתנהלות של טוראי בנח”ל, שכל עניינו בחברה ובילויים, לאדם בוגר שנוטל אחריות על חייו ועל הסובבים אותו, תורם לחברה מניסיונו ויכולתו.