רמי רביב – לוחם שנפצע במערכה

המלחמה תפסה אותי ללא יחידה וללא אפשרות לזוז. בשבת יום הכיפורים בבוקר ראיתי את השכנים במדים והבנתי שהולך לקרות משהו. בצהרים החלו להמריא מטוסים, והחל רעש נפילות טילים על בסיס חיל האוויר הסמוך. מהר מאד הגיעו הדיווחים על הנעשה ברמת הגולן.

שלושה וחצי חודשים קודם לכן נקטע שירותי הסדיר כשנה וחצי מגיוסי בעת שהייתי צוער בבה”ד  1. חודש לאחר מכן עברתי ניתוח גב, והזמן שהתפנה הוקדש להחלמה. במחצית ספטמבר מצבי השתפר במידה כזאת  שאפשרה  לי  לטפל במשק  בע”ח של הורי,  ויכולתי  לאפשר  לאמי  להתלוות  לאבי בנסיעת  עסקים לארה”ב. כך נותרתי בארץ מחזיק את משק בעלי החיים שלהם בכפר יהושע ע”י בסיס רמת דוד. בבוקר יום ראשון צלצל הטלפון, אבא היה על הקו מקליפורניה: “אנו חוזרים לארץ הישאר במשק עד שנחזור.” אם כן, נשארתי שם עד יום שני בערב. שוב צלצל הטלפון הפעם מלוד, אבא על הקו: “אמא בדרך הביתה ארוז את הציוד הצבאי שלי והבא לי לבסיס בחצור.” אמא הגיעה – חפיפה קצרה לענייני המשק; התנעתי את המכונית ובתוך שעתיים נפגשתי עם אבא בבסיס יחידתו בחצור. אבא, מג”ד טנקים )חט’ (11 במילואים, נסע בעקבות גדוד השרמנים שכבר ירד על זחלים לסיני. הבאתי אותו לקסטינה שם נפרדנו, ואני המשכתי לבית הספר לשריון, בו ביליתי כחניך שני שליש משירותי הצבאי.

יום שלישי בבוקר –ג’וליס

בשער הכניסה  פנה אלי קצין: “מה אתה”? ואני משיב: “מט”ק שוט קל.” “עמוד כאן,” אומר הקצין. ואז נכנס “תותחן,” “עמוד מאחוריו,” ומצביע אליי, וכך נמלא צוות אחרי צוות; “מה אתה”? והוא משיב: עוד חייל: מחלקות ופלוגות מאנשים שהגיעו מכל קצות העולם, נטולי יחידות ואף לוחמים בקרבות הבלימה, שאיבדו את הטנקים שלהם והתגלגלו לכאן. איני זוכר את שמות אנשי הצוות. הנהג כמדומני בילה עמי כמה חודשים לפני כן בבית קי. הוא היה מגובס כולו. שובצתי לפלוגה ב,’ של יעקב קרני. איני זוכר את השילוט הטקטי שהוקצה לי.

יום שלישי אחה”צ 

ניתנה פקודה לנהגים ומפקדים: “עלו על האוטובוסים! נוסעים לתחנת רכבת באשקלון להביא טנקים”! ושם על קרון רכבת בתחנה אני פוגש בחבריי לקורס הקצינים, שלחמו בבלימה בסיני. הטנקים שלהם נפגעו והם עלו לרמת הגולן. שיחות קצרות על מי שרד ועל מי הלך. קבלנו את הכלים ויצאנו בשדרה חזרה לג’וליס על מנת לזווד ולחמש.

יום שלישי ערב ולילה ויום רביעי בבוקר

 עסוקים בחימוש ובזיווד. הזיווד חלקי, מכשיר הקשר שלי – המכשיר שמתגיו צבועים בצבעי מערכותיו – נלקח מחדר הדרכת  הקשר.  תיאום  כוונות עם צלב חוטים.  יוצאים  למלחמה  ברשימת  החוסרים:  משקפות ומקלעים.

יום רביעי אחה”צ

 נסיעת מבחן בשטחי נט”ר כדי לבדוק את הכלי וגם כדי להכיר ולגבש קצת את הצוות.

יום רביעי בלילה

 מעלים את הטנקים על מובילים.

יום חמישי בבוקר

 נוסעים באוטובוס לבית המכס העליון ע”י גשר בנות יעקב.

יום חמישי  אחה”צ

 המובילים הגיעו. בצדי הדרך עומדים טנקים סורים פגועים ואף שוטים שרופים וריחות מלחמה. פורקים את הטנקים מהמובילים ומתחילים לנוע בשדרה מזרחה לכיוון עין זיוון. החשכה יורדת. הציר עמוס בכוחות. התנועה איטית וקשה.

יום חמישי –  לילה

בלילה נכנסים לחניון למרגלות הר אביטל. למעט תורנות שמירה אפשר לישון קצת ולאגור כוחות ליום המחרת.

יום שישי עם אור ראשון

 עולים על הכלים ומתכוננים לתנועה. פתאום מגיע עמרי נגב ואומר לי: “אני הסמג”ד ואני עולה על הטנק שלך.” שלחתי את הטען לנגמ”ש החוליה הטכנית ותפסתי את מקומו. הטען – את שמו איני זוכר נהרג אח”כ; איני מכיר את סיפורו ואני יודע זאת כי באו לתחקר אותי אחרי המלחמה. וכך אנו מוצאים עצמנו נוסעים  צפונה  לכיוון בית החזית ופונים  ימינה בציר אמריקה לכיוון מזרח. פה ושם רואים תמרות עשן מנפילות ארטילריה. אנו עוברים את ציר המערכת ונכנסים ל”מובלעת,” עוברים את חאן ארנבה שנכבשה יום קודם לכן. בצדי הדרך ישנם שוטים פגועים ללא צוותים; אני אומר לעמרי: “עצור לרגע נוריד מקלע,” והוא משיב לי: “אולי ממולכד,” ואנו ממשיכים. אנו במאסף, ואני שומע בקשר את המח”ט אורי אור  אומר לנתי: “זה לא ששת הימים פה; נוע לאט”!

יום שישי בצהרים

 נעמדים פרוסים לצדי הציר באל-וסיה )לפני צומת הכביש לחלס וחרפא( ופתאום, זוג מטוסי מיג 17 מתקרבים ממזרח, אני יורה על הראשון בעוזי. הקשר מקרטע, בודק סביב. פגעתי באנטנה, אני יורד מהטנק לטנק שכן להביא אנטנה חלופית. ולפתע בן הזוג של המטוס מגיח ומתחיל לרקט אותנו. מצאתי איזה קפל קרקע ונשכבתי. בום.!! נפילה על ידנו. ביקורת נזקים רסיס קטן ביד ובצוואר, לא נורא, ואיזו מכה בשוק. הטען בטנק השכן היה על הסיפון בנפילה. הוא נפצע, חבשתי אותו וחזרתי לטנק עם האנטנה. עד היום אני זוכר את פרצופו של הטייס הסורי. המשכנו שם עוד זמן מה, ואז התחלתי להרגיש כאבים עצומים בשוק רגל שמאל שלא אפשרו לי לתפקד. עמרי החליט לפנותני לתאג”ד, שהיה קילומטרים ספורים מאחור. כשהגענו אליו הועברתי לשם. אז נפגע נגמ”ש הפיקוד, ועמרי נקרא לפקד על הגדוד. פה נגמר הפרק הראשון שלי במלחמה, ופה נגמר הקשר שלי עם כוח נתי. אני פוניתי באמבולנס לבית החולים זיו בצפת. הוכנסתי לחדר ניתוח נוקיתי מהרסיסים, למעט הרסיס שחדר לרגלי ונעצר בעצם ובילה שם כעשרים ושלש שנים עד שהוצא בניתוח ב.1999- וכיום מבלה ימיו בקופסא.

אחרית דבר

 מקץ כשבועיים, כששבתי להלך כאחד האדם שובצתי לבית הספר לשריון לבנייה  מחודשת  של  מערך ההדרכה  וההכשרה לצוותי טנקים. בהמשך השלמתי את מה שהופסק טרם המלחמה ובמשך שנים רבות שרתי במילואים כקצין בגדוד מילואים של אוגדת שריון צפונית.

למרות התקופה הקצרה ויום לחימה אחד בכוח נתי הימים הללו היו חוויה מכוננת עבורי, ניסיון קרבי שלא יסולא בפז, שבא לידי ביטוי באירועים אח”כ בהתשה וגם במלחמת לבנון הראשונה.