עמרי נגב

ביום כיפור 1973 שבתי מסיור לאורך גבול אקוודור–פרו, כחלק מפמליית שר הביטחון והרמטכ”ל של אקוודור, מדינה בה שהיתי כראש משלחת משרד הביטחון .שבת יום הכיפורים בשעות לפני הצהריים שעון קיטו בירת אקוודור, הגיעו לשגרירות ידיעות ראשונות על תחילת לחימה. התקשרתי ליחידה בה הייתי מוצב לפני צאתי לשליחות (חטיבה 200) ונאמר לי כי כולם  גויסו,  אך אין מה לדאוג וכנראה ישוחררו בקרוב. אך הידיעות על מהלכי הלחימה התחילו לזרום ועררו בי דאגה רבה. לכן בשעות הערב בשיחה עם עפרה אשתי ושתי בנותיי הקטנות סיכמנו שאם אכן זו מלחמה אני שב לארץ.

ביום א’ 7/10/73 בשעות הבוקר הגיעו לשגרירות מברקים מדאיגים ביותר והחשוב ביניהם היה: “מבקשים מטייסים ואנשי שריון לבוא ארצה בדחיפות; מי שרוצה ויכול, שיגיע על חשבונו.” כיוון שההחלטה שלי הייתה ברורה, פנה השגריר (לאחר מספר ניסיונות להניא אותי מההחלטה) לקהילה היהודית במקום, וזו בעזרת אחד מאנשי הקהילה, סוכן נסיעות, הוציאה לי כרטיס טיסה פתוח לארץ. כיוון שבאותו היום הייתה רק טיסה אחת של חברת התעופה הספרדית איבריה לאירופה, התקשרתי למטה החברה, והם אישרו לדחות את ההמראה עד להגעתי; ואכן תוך כחצי שעה הייתי על המטוס. עם הנחיתה במדריד חיפשתי טיסה לארץ וכמובן שלא הייתה; ולכן עליתי על טיסה לרומא. שם כבר התכנסו מספר לא קטן של ישראלים שביקשו לשוב לישראל. בשעות אחר הצהריים יצאה הטיסה, שאפשרו רק לאנשי שריון וטייסים לעלות עליה. כך שבשעות הערב המוקדמות של 8/10 הגעתי לנמל התעופה לוד, ומשם הגעתי ישירות לג’וליס; והשאר הרי ידוע לכולנו.

את  חוויות  המלחמה  עצמה עברנו  כולנו,  וכל אחד  מאתנו חווה את האירועים וזוכר אותם  מזווית הראייה האישית שלו .