עדיאל קרתי

 

הקרב בכפר נאסג’

לקראת המגע בנאסג’, אני עם צוותי הסיירים באגף הצפוני של הכוח, מסייע לפלוגת החרמ”ש שסובלת נפגעים. פצוע עם רסיס של 20 ס”מ בגב יושב ומחייך, “אל תדאג, אני בוגר גולני,”… הוא מנחם אותי. אני בודק שחבשו אותו נכון (בייגלה ממגבת וכו’) הכל בשליטה, הסורים הסתלקו, ההפגזה (מרגמות? אווירית?) פסקה. תנועה קצרה על כביש (איזה?) למזרח, לתצפית למגמה הבאה. מעבר לרכס עוצר אותי לטרמפ סרן סורי עם שינל(?) וקלצ’ניקוב. אני שם מולו מא”ג, מתקרבים לשלושה מטר: “ארפע אידק” הוא לא מבין, פשוט רצה טרמפ ליחידה. ישראל)…מי זה לכל הרוחות, כמה הייתי רוצה לפגוש אותו, נדמה לי שהיה מרמת גן, כיפה  סרוגה(?) הסייר-קשר שלי לאורך הקרבות ( קופץ עליו, מוריד ממנו בזריזות את הקלאצ’ עם המעיל. הוא מוטל קשור באחורי הג’יפ. באיזו מהירות שלא תאומן הופך גבר, לוחם, קצין, לסמרטוט רצפה, לא חשוב מה קורה, הוא רך כחמאה ורק רוצה לשרוד, בלי שום רצון מאבק. קוראים לזה שבוי. אין מה לדווח מהכיוון הזה. אני מתחיל תנועה חזרה למערב. ברקע הקולות הרגילים של פיצוצים ונהמות. מולי מימין )צפון( לכביש עומד שוט-קל, הקנה לכיוון הנכון )אליי.( לידו עומד טנקיסט גבוה, שמוט ראש, ללא קסדה. מתקרבים… זה עמרי נגב, הסמג”ד מבאר טוביה – נספח צה”ל בקיטו, אקוודור”…חטפתי פצצה אווירית של חצי טון קרוב מאד   לטנק,… הטנק התרומם הצידה… הצוות בסדר, חטפו מכות… הקסדה נשאבה לי מהראש,” “-תעלה מהר לג’יפ.” עכשיו אנחנו חמישה, ארבעה שתופסים מקום ושבוי שלא חשוב איך הוא מוטל ומה יושב עליו, לא זז ולא מגיב. שקט מוזר ברשת הגדוד… נדמה לי שגם אבוד (השם של פלוגה א’ ברשת הקשר)  לא נשמע…”חמש כאן עשרים” (היום אני יודע שזה היה בעצם עשרים ואחד – לוי מן), “חמש כאן עשרים ואחד…” (עשר הלך..) אבוד הלך!(?) “אתה יודע איפה אחד עשר?”  אני: “חיובי הוא אצלי.” שקט והיסוס מהסמח”ט: “הוא תקין?” אני פתאום בספק, מסתובב לאחור ועושה תנועת שאלה לעמרי. עמרי מסמן לי בהן למעלה.(?) אני משיב לסמח”ט: “תקין לגמרי.” “קח אותו מיד ל (???  לא זוכר),  תתארגנו מיד להמשך לחימה.” בני (אביצור, לשעבר סוטנדורף, הבן של הרב של אמסטרדם, שאסף אותי משדה התעופה סכיפול ליד אמסטרדם לביתו עם ננדה אשתו, שהיה הנהג שלי) נותן גז. מתקרבים לאש; אני עוצר, מה עם השבוי? אני רוצה להרוג אותו. אי אפשר להיגרר אתו, עמרי לא מרשה, אני אומר: “אם זה קשה לך, אני מחסל אותו מיד בלי בעיה”. עמרי:”עדיאל, פקודה! תן לו ללכת”! פקודות מבצעים תמיד, בוודאי בלחימה. ישראל פותח את החבל, ואני: “תלאק.”! עיניי השבוי לא מאמינות “לוון”? אני: “לביתאק.” אבל עיניי אומרות: “בן מוות”! הוא מתחיל ללכת בהיסוס, לא מאמין ואז רץ ונעלם.

נדמה לי שהיו ערפילים. מה הוא עולל אחר כך? האם (קצין!!!) עלה לטנק סורי פגוע עם מזון ומים ורשת קשר וקיטק עלינו? הרבה שוחחנו על זה אחר כך, עמרי ואני. עמרי זכר את ששת הימים בסיני בצריח טנק עם המוני מסכנים, שקודם היו אויבינו ומתו במדבר. אני באתי עם זיכרונות מלחמת חי”ר בירושלים, עם אויב בשטח  בנוי, שם אתה קוטל מישהו עם פרצוף, מקרוב מאד. עם המרדפים בבקעה. עם מארב ליד ים המלח,12:2 לטובתנו מול חוליית פת”ח שבאה לשבש את המצעד ביום העצמאות. כל אחד והשריטות שלו. מגיעים לשטח, טנקים יורים, קרוב מאוד להם תאג”ד. פצועים מפלוגה א.’ “כולם כאן? לא נשארו עוד שם”? תצפית  למדורות  של  אבישאול  וחבריו.(?)  עמרי  רץ  לטנקים,  צוות  סיור  אחד  לפחות  נשאר  לסייע  לו בהתארגנות, אני בורר את המשימה הקריטית שלי: “בני וישראל יוצאים להוציא אותם, זה מבצע התאבדות; אך הם  עונים  מיד,  בלי  היסוס:  “אנחנו  אתך,  קדימה,  תתעלם  מהרעש  ובחר  נתיב  בין  הסלעים  לכיוון המדורות”. יום, אור מלא, אני ג’וק קטן מול טיראנים הרעש של הפגזים ששורקים אמיתי או שהמצאתי את זה בארבעים השנים שחלפו? זה עוד דופק בראש. לא בומבה, אלא התבקעות כשהטיל יוצא מהקנה לכיוון שלנו (כללי, אף אחד לא כיוון לג’יפ שלא מסכן אף אחד). הרעש של ירי כוחותינו זהה, השריקה של המעוף (לא דומה בכלל לשריקת פגז מרגמה שנופל עליך, משהו אחר). והפיצוץ בפגיעה. טנקיסט שלנו! הולך דרומה (ימינה)  לכיוון האויב! קסדת ג’נטקס, בלי עוזי. “בני קדימה”! ואני צועק לטנקיסט: “בוא אלינו”! הוא מבחין בנו ומתחיל לרוץ מהר לכיוון הסורים! מה קורה פה? “בני, תפוס אותו”! בני מתמרן בין הסלעים, הקרקע בשיפוע למעלה, עוד רגע אנחנו נחשפים לגמרי, מסוכן, הטווח קצר, בעצם לא ידוע. תיכף יצוץ כלי סורי ויגמור את מסכת חיינו בוויש אחד. עצרנו, ירדתי, תקעתי את ספיד החיים שלי, השגתי והכיתי את אריה )כן, זה שמו,( כמו שלמדתי בשכונת הלל ברמת גן בתקופת אלימות הנעורים, כמו שאימן אותי חבר לחדר בטכניון, ישראל ליפשיץ, שהיה אלוף ישראל באגרוף במשקל חצי כבד, בכל כוחי ואכזריותי עד שחדל, וגררתי אותו )מילואימניק עם שיער ארוך, אולי עד הכתף( לג’יפ; מסכן, התבלבל. חודשים רבים לאחר מכן פגשתי אותו בלוס אנג’לס. איך? נתקלתי באחותו שרה בטיסה מלוד לרומא, היא סיפרה סיפור שנשמע מוכר.  לתדהמתה השלמתי את הסיפור, היא נתנה לי את הטלפון שלו בארה”ב. הגעתי לשם בנדודי הרבה חודשים לאחר אותה טיסה. אין מקרה ! מגיעים למדורות, ליד טנק שלנו שנראה שלם למדי, אני רגלי, הג’יפ אחרי. מחפורת סורית גדולה. פתאום למטה קבוצה של טנקיסטים. מי? מי? אחרי ארבעים שנה בפילון פגשתי את אבי נחמני מאלון שבות, שהיה אחד מהם. השאר לא ידועים לי היום. “נשאר מישהו חי בטנקים”? אני שואל. נחמני מספר שנחרט בזיכרונו המשפט הזה  ששאלתי מלמעלה. התשובה של אלו,  אחיי הגיבורים: “אין, בדקנו.” “תעלו לג’יפ,” אני הולך לבדוק בעצמי. הטנק שלידי, נדמה לי שמנועו פעל. ליד הזחל מוטל הרוג שלנו. איך קבעתי הרוג? רואים! זה היה דוד ריבק. טיפסתי, ריק. חזרתי לחבר’ה כולם עלו. ערימה; פצוע מוטל על מכסה המנוע, אני עומד על הפגוש הקדמי, גוהר מעליו ואחז במשהו, “סע”! ערימה נוסעת ומגיעה בשלום לתאג”ד. כמה? לא זוכר; המון;

זה שישב ליד הנהג אמר כשהגענו: “לא יכול לזוז, אני משותק. תנו לי סיגריה”! עושים כבקשתו ומורידים אותו מהג’יפ, לאט. אחר כך נסוגונו. פעם ראשונה בחיי שאני בצה”ל שנסוג. ואחר כך חוזרים וכובשים. ואין יותר הטנק ההוא, שכנראה נלקח למצעד גאווה בדמשק (צולם). ואין יותר דוד ריבק. כשלושים וחמש שנים נשאתי על ליבי אבן. …הייתי צריך להביא אותו לקבר ישראל! לו העליתי בדעתי שייתכן ולא יוכלו לפנות אותו! לו העליתי בדעתי שזו משימה! אבל לי היה ברור שרק בסיום לחימה מטפלים בהרוגים! ושנים לא בדקתי. עד שבחתונה משפחתית, בערך ב- ,2008 הושיב אותי הרב יחזקאל כהאן, הנשוי לבת דודתי היקרה שפרה ליד “מישהו שאני  בטוח שתמצא  אתו שפה  משותפת,  גם  הוא  לחם בירושלים  בששת הימים.” זה היה הרב ישראל אריאל. מדברים על ששת הימים ומגיעים ליום הכיפורים ואני מספר על האבן. “הסר דאגה מליבך, הייתי אז הרב הצבאי של פיקוד צפון, הפכנו כל אבן, ובסופו של סיפור  ארוך, עם ההסכמים עם הסורים, לא נותר שום חייל שמקום קבורתו לא נודע”! וירדה האבן! מן התאג”ד לקחתי בידיי, כמו שנוטלים תינוק, פצוע קשה מאד, ערסלתי אותו ועליתי לג’יפ לאחור. לתאג”ד עורפי, קרוב יותר. בתוך פחות מדקה הרגשתי שנשמתו יוצאת. מה מרגישים? לא יודע, זה היה שמחה זעירא. אבל אז לא ידעתי שזה הוא.

חילוץ טנק בתל ענטר

חברנו ליחידת הסיור של חטיבה 9. זוהי סיירת מגובשת, מילואימניקים ותיקים, הם אפילו יודעים את שמות המשפחה של חבריהם לצוות! “עכשיו הם פינו צוות פגוע מטנק בתל ענטר (?), צריך להביא את הטנק עצמו, מורג יחכה בנקודה X”. אני לוקח את הצוות שלי, מבצעים. באמצע העבודה נפילה מימין…נפילה משמאל…. אני צועק: “זה עלינו”! הטנקיסטים נכנסים וסוגרים מדפים. בני ואני בריצת אמוק למה שנראה כחפירות. שנינו קופצים לתוך שתי חפירות שכנות… והפגז מתפוצץ בחפירה של בני…גשם של אבנים קטנות וגדולות, עפר שיורד לאט, המון עשן והריח הנורא, המוכר. אני עומד מלוא קומתי וצורח לתוך החול והעפר: “ב-נ-י”! מטר ממני הוא עומד בערפל, מפויח. “זה פגע פה, על התלולית”! . נדמה לי שהוא חייך. איך מאתרים אותו בהולנד? הוא חי? אני ממשיך לנסות.

מפגש עם “קצין חימוש”

הטנקיסטים כל הזמן בקו האש. הסיור בתנועה. יוצאים לפנות פצועים, מכניסים דרגים (דלק, תחמושת, מזון, אנשי צוות שטופלו והתנדבו למסור את נפשם שוב, ושוב). הרבה תנועה בחושך מוחלט, מסמנים למשאית שמאחוריך בסיגריה. הטלטלה הנפשית…יוצאים משדה קרב, ואחרי מספר קילומטרים אתה בעורף. אף אחד לא מנסה להרוג אותך, אתה לא דרוך, אפילו מבחין בעץ יפה. אחרי התארגנות זזים חזרה. אתה יודע בדיוק לאן ולתוך מה אתה זז. לא כמו לקראת המגע הראשון. וזה חוזר עוד ועוד פעם. ומורט לך את העצבים בשקט ולאט. באחת  הפעמים, באור יום, עומד קצין בודד על הדרך, בתוך רמת הגולן. “מה אתה עושה פה”? “איבדתי את היחידה שלי, אני קצין חימוש של שוטים.” אני קופץ על המציאה, בדיוק חסר לנו. “תעלה, מצאת יחידה.” באחת  הפעמים, באור יום, עומד קצין בודד על הדרך, בתוך רמת הגולן. “מה אתה עושה פה”? “איבדתי את היחידה שלי, אני קצין חימוש של שוטים.” אני קופץ על המציאה, בדיוק חסר לנו. “תעלה, מצאת יחידה.” חונים בקפל קרקע,מחכים שיחשיך כדי לחבור לגדוד, נחים בשקט על אחד הנגמ”שים מט”ק שחוזר להצטרף ללחימה. אני נרדם על הקרקע רק כדי להתעורר בתוך הפגזה קשה עלינו ממש! זוחל תוך כדי התעוררות ונצמד לקורת בטון הרוסה. הפגזה רצינית. אני מוצא את עצמי מחייך אחרי כל בומבה – “זה כבר לא פגע בי…אה-בה–ציגל”ה-מה.” לאסוף שריטות הופך להיות תחביב… אבל, מי רובץ מכווץ לידי ובוכה “אמא?”  “תפסיק לבכות, אתה קצין בצה”ל”! “אני לא שום קצין,” כך הטרמפיסט, “אני סך הכל שוחר מקורס קדם צבאי של חיל החימוש, רציתי מלחמה”… הפסקה קצרה בהפגזה, עולים וטסים מהמקום מערבה. הנגמ”ש עוצר ואחרי הפסקה קצרה ממשיך. המט”ק נהרג על הסיפון, ורק כשזזו ראו דם על הפריסקופים. מה הוא עשה על הסיפון? אין זמן להתעסק עם המתחזה (בן 17), בהזדמנות ראשונה הורדנו אותו חזרה: “לך לאמא”!