יהודה זליג – מפקד נגמ”ש הפיקוד

יום כיפור ,1973 חודשיים לאחר שחרורי מהשירות הסדיר, סידרתי את החדר וחצי ששכרתי בגבעתיים עם ארזה, לימים אשתי. תנועת רכבים ברחוב משכה את תשומת ליבנו, ואז הסתבר שפרצה מלחמה.עם שחרורי מהשירות הסדיר הוצבתי בפלוגת סיור אוגדתית )אוגדה ,(252 אוגדת סיני. נקודת המפגש

שנקבעה לנו הייתה בית השריון בתל-אביב, לשם הגעתי בשעות אחה”צ של יום שבת. במקום היו מספר חיילים וכיוונו אותי לג’וליס, שם אולי אמצא את היחידה או שאצטרף לכוח שיורד דרומה. בג’וליס שררה אנדרלמוסיה שלמה, שם פגשתי את נתי גולן, להערכתי ביום ראשון ה8- לאוקטובר. כשנודע לנתי שאני חרמשניק משוחרר טרי, מינה אותי למפקד נגמ”ש מג”ד )לדעתי זה היה מינוי בזק שהראיון עבורו

נמשך כדקה  עד דקה וחצי.( הבקשה הראשונה של נתי הייתה שאמצא לו צוות לאייש  את הנגמ”ש. הסתובבתי בבסיס והצלחתי לצוות את הנגמ”ש – את חלקם הגדול של האנשים לא הכרתי, אך הם שמחו

להצטרף מתוך רצון להגיע לחזית. שני אנשי צוות זכורים לי היטב, שמואל דיין שהכרתי מהסדיר ושמח להצטרף כלוחם ואיתן נבון שלא הכרתי, אך טען שהוא יודע לנהוג בנגמ”ש. בשיחה איתו הסתבר לי שגם הוא משוחרר טרי ונשוי כמה חודשים. את מיומנות הנהיגה בנגמ”ש  הוא רכש בקורס נהיגה, אך לא היה לו ניסיון שטח. הסכמתי להצטרפותו, כיוון שנהגים היו מצרך נדיר באותם ימים, וידעתי שבנהיגה עם מדף סגור,  חשובה יכולת התקשור עם המפקד; מההתרשמות הקצרה האמנתי שזה יעבוד.

ביום רביעי עלינו לרמה. לדאבוני הרב, את סיני הכרתי היטב; אך הרמה הייתה לי זרה לחלוטין והבנתי שלפלוגה שלי לא אצטרף עוד. זכור לי שהשמועות היו שאנו יורדים לסיני ואז לרמה ושוב לסיני; כך שביום שם חטפנו הפגזה הגענו לבית המכס העליון; רביעי על האוטובוסים היה ברור שהפור נפל על הרמה. –זיוון. בזמן ההמתנה זכורה לי התקפת מטוסים אך המשכנו די מהר לשטח הכינוס ליד עין ראשונה.

ידידותית )של מטוסינו( על הכוח ונודע לי על 2 – 3 נפגעים מפלוגת החרמ”ש )אני לא משוכנע באמיתות זיכרוני, אך אשמח אם עוד מישהו זוכר את האירוע, אם אכן הוא קרה ומי הם אותם נפגעים.( מנקודת הזמן הזאת ציר הזמן אבד לי. ימים מסתבר היו לשעות ושעות לימים. זכורים לי אירועים, אך קשה לי למקמם על ציר הזמן, וישנם אירועים שאיני זוכר כלל. גם האירועים שזכורים לי הם מתוך ראיה של חייל עם ראית קרב מצומצמת וזיכרון סובייקטיבי.

אני יודע שהייתי שם, אני זוכר את ריח המוות, את צעקות הפצועים, את מראות המתים והרכבים הבוערים. לכן , את המעטים הזכורים לי ושהטביעו בי זיכרון עמוק אספר. הכוח פרץ  דרך  קוניטרה  והגענו  לחאן-ארנבה  כשבדרך  זכורים  לי  חוטי  הסגרים  שעברו  מעלינו.  משם

התקדמנו  לכיוון כפר נאסג.’ בשלב מסוים הטנק של נתי נפגע, והוא עם עוד 2 – 3  אנשים עברו לנגמ”ש המג”ד  )הנגמ”ש  בפיקוד שלי.(  עם הצטרפותם )לימים נודע לי  שהמצטרפים היו משה לוי  – הקמב”ץ, אלי זעירה ואם איני טועה גם קצין הקשר( הצפיפות בנגמ”ש הייתה בלתי סבירה. זכור לי ויכוח קצר כשמשה לוי ניתק אותי מהקשר, כיוון שהיה קמב”ץ, הוא היה צריך את החיבור לקופסת הפיקוד; כעסתי על כך.

הפגיעה  בנגמ”ש  הייתה  ליד  כפר  נאסג.’ אני לא זוכר אותה,  זכור  לי  המגע עם הקרקע;  כנראה הועפתי מההדף כאשר הטיל פגע בחזית הנגמ”ש ויצא תוך כדי העפת המכבש )הדלת האחורית של הנגמ”ש.(

קמתי ללא פגע ורצתי מערבה, טנק הופיע משום מקום ועליתי עליו, מצאתי את עצמי במכתש עם מספר חיילים מסביבי שאיני יודע מי הם עד היום. )גבעתי טוען שייתכן והוא זה שאסף אותי – אם זה נכון – תודהרבה.(!  לימים נודע לי ,שגם משה לוי שרד את הפגיעה ונתי המג”ד נפצע. כל יתר הלוחמים נהרגו בפגיעה –8 במספר.

זכורה לי המתקפה על הדיביזיה העיראקית, שכבתי על הסוללה עם מכשיר קשר ומשקפת בניסיון לאתר  משלחי סגרים.  אני זוכר את קולו של משה בקשר מנהל את הקרב )קרני טוען שזה היה 4 שעות לאחר שנחלצנו מהנגמ”ש הפגוע.( בלילה הגיעו משאיות הספקה, ואני שכבתי במארב סביב הגדוד להגנה מפני התקפה אפשרית של קומנדו סורי ) אין לי מושג איך הגעתי לשם.(

אירוע אישי נוסף, שמלווה אותי 40 שנה, קרה כאשר ירדנו מהקו, ומשה לוי קרא לי וביקש שאצטרף לג’יפ של חבר’ה מהרבנות לזהות את נפגעי הנגמ”ש. הגעתי לבית הקברות בנהריה בשעות הערב. מספר אוהלים הודים מוארים היטב, כאשר אנשי הרבנות סביב שולחנות מנסים לזהות את הנופלים. חייל דתי ניגש אלי והציג לי את רשימת נפגעי הנגמ”ש שהתבקשתי לזהות. בראש הרשימה התנוסס שמי. רק לאחר שכנועיםמ שאני המזהה ולא המזוהה, פרצה שמחה בין אנשי הדת וזכיתי בברכת הגומל. לימים נודע לי שהייתיברשימת הנעדרים והודיעו על כך להורי. מלאכת הזיהוי לא הייתה קלה בלשון המעטה, והיא חקוקה בליבי.

השתחררתי  במאי  1974  מהמלחמה  והמשכתי לעשות מילואים  עם גדוד 266  בהתחלה כרס”פ פלוגה ג’ )קרני – מ”פ( ולאחר מכן עם פלוגת החרמ”ש )עדיאל – מ”פ.( שוחררתי סופית ב- 1996 ואני בן 45 שנה .

נישאתי לארזה באוגוסט 1974 נולדו לנו 2 בנות.

בחברה בתחום הביוטכנולוגיה. כיום אני שותף 1983 ואני עוסק מאז למדתי לימודים אקדמאיים,ביוטכנולוגית, המפתחת תרופות בהנדסה גנטית ומעבירה טכנולוגיה זו למדינות שונות בעולם.המפגש לאחר 40 שנה והעלאת הזיכרונות לא קלים לי.קרני ומשה טוענים שזו חובתנו לאותם נופלים בקרבות להגנת המולדת.

לא יכולתי לעמוד בפני טיעון שכזה!