נתי גולן

נתי גולן

במלחמת ששת הימים דרך כוכבו של נתי הורוביץ, מ”פ טנקים במילואים, שהפך תוך כדי הקרב למג”ד 129 והנהיג את חבריו לכיבוש הכפר קלע * בהמשך הצטרף לפרויקט המרכבה ובמלחמת יום כיפור היה אחד מגיבורי הקרבות ברמת הגולן (כוח נתי) * אחרי פרק הצבא הקים רשת מעונות לילדים * נפטר בגיל 62 ממחלה * גילה הורוביץ אלמנתו מספרת על דמותו של גיבור אלמוני 

 

 

 

 

ניצח את הסורים פעמיים. נתי הורביץ בסיגריה ראשונה מיד בסיום הקרב על קלע 1967 (צילום: איתמר בן דוד)

מאת שי שלום *

במלחמת ששת הימים דרך כוכבו של קצין צעיר שהתבלט בקרב על קלע. שמו של אותו קצין הוא נתי גולן, אז נתי הורוביץ, מפקד פלוגת טנקים בחטיבה 8. על תפקודו בקרב הוענק לו עיטור הגבורה.

הקרב על קלע בחזית הסורית נותר לאורך השנים בצילו של קרב תל פאחר, ולדעתי ולדעת אחרים, לא ניצב במקום הראוי לו בהיסטוריה.

במלחמת יום הכיפורים לחם נתי שוב ברמת הגולן. עם פרוץ המלחמה שהה בגרמניה, חזר לישראל כדי להשתתף במלחמה והקים את “כוח נתי”, גדוד טנקים מאולתר. הכוח, שנקרא על שמו, הצטרף לכוחות שנלחמו במובלעת הסורית. נתי נפצע קשה עם תחילת הקרב, אך הגדוד שהקים המשיך להילחם עוד שבועות ארוכים מול הסורים. גם במקרה הזה, כוח נתי נדחק לשולי ספרי ההיסטוריה ואנשיו מעולם לא קיבלו את ההכרה לה הם ראויים.

גולן החלים מהפציעה הקשה, המשיך בשירות קבע והגיע לדרגת תת-אלוף. לאחר שהשתחרר פנה לתחום שונה לחלוטין והקים רשת של גני ילדים. בשנת 2004 נפטר בגיל 62 לאחר מחלה.

כחלק מתחקיר שאני עורך בימים אלה לגבי כוח נתי, נפגשתי לשיחה עם גילה, אלמנתו של נתי. לשיחה הצטרפה גם ריקי, אחת מחמשת ילדיהם, ובתה הקטנה מיה בת החודשיים (אם כי עיקר תרומתה לשיחה היה רעשי רקע מקסימים). מטרת הראיון היתה לשמוע על כוח נתי, אך מטבע הדברים (והסקרנות) נסבה השיחה גם לסיפורים מששת הימים ובכלל.

לאחר הראיון הבנתי כי ראוי שסיפור חייו של נתי והסיפורים שעלו בשיחה יתפרסמו, ואין ראויה מהבמה של “נעמוש” לדברים אלו. הרי הוא לפניכם, אם כן, סיפורו של אחד ממעוטרי עיטור הגבורה האלמוניים ביותר בצה”ל.

נתי בבית הספר לקציני ים (אלבום משפחתי)

נתנאל (נתי) נולד באוקטובר 1942 לצילה ודב הורוביץ בתל אביב. קליעים מהמלחמה עם ערביי יפו הגיעו לחדרו של נתי הילד והמשפחה החליטה לעבור לרמת גן. נתי אהב את הים והיה שט במפרשיות. בהמשך למד בבית הספר לקציני ים והיה על המסלול הבטוח לשירות בחיל הים.

במאי 1961 התגייס לצה”ל. באותה תקופה החניכים היו ממתינים בבקו”ם עד לפתיחת הקורס בחיל הים, ונתי ביצע בינתיים עבודות רס”ר יחד עם חניכים נוספים. הרס”ר שהיה ממונה עליהם התייחס אליהם בקשיחות רבה. באחד הימים החליטו החיילים לסגור איתו חשבון. הם תפסו את הרס”ר, זרקו עליו שמיכה והיכו אותו. בעקבות המקרה פוזרה הפלוגה ונגוז החלום לשרת בחיל הים. נתי שובץ בחיל השריון ונאלץ להחליף ספינה בטנק.

הוא החל את הטירונות וההכשרה בגדוד 52, ובהמשך יצא לקורס מפקדי טנקים וקורס קצינים. ב-1963 חזר לגדוד 52 ומונה למפקד מחלקת טנקים. נתי השתחרר מצה”ל בדרגת סגן ושובץ במילואים בחטיבה 8, הלוא היא “חטיבת הזקן” הידועה.

חברו זאב חטין מספר: “היה פעם תרגיל באיזור צאלים, תרגיל התקפה עם שחר, תנועה לילית בליל ירח מלא, לאחר יומיים של גשם. על הדרך בורות ומחפורות מלאות מים. נתי הוביל את הפלוגה, דהר במהירות. הבחנתי שהמסלול מוביל ישר למחפורת שמנצנצת באור הירח. ידעתי שאם אזהיר אותו הוא ישיב לי – ‘מה אתה מבלבל את המוח’. בחרתי לשתוק.

“הוא נכנס עם הטנק במהירות לעומק המחפורת שכל התובה שקועה במים שחדרו פנימה. בקושי הם נחלצו מהבור במשיכה עם כבלים לאחור. הצוות היה רטוב והטנק הושבת. נתי החליף טנק והתרגיל נמשך. בשעה 10 בבוקר הסתיים התרגיל. שמש חורפית נעימה וחניון סוף תרגיל. נתי עצר את הטנק שלו ליד הטנק שלי, וכתרגולת אנחנו מצמידים משקולות. הוא הביט בי במבט השובב שלו ואמר: אני יודע שראית ונתת לי להיכנס לבור, אבל אני גם יודע שאם היית אומר לי הייתי עונה לך – אל תבלבל לי את המוח”.

לאחר השירות הצבאי פגש את גילה והשניים התחתנו. ערב מלחמת ששת הימים הם היו זוג צעיר, ובמילואים היה נתי מפקד פלוגה בגדוד הטנקים 129 של חטיבה 8.

חטין מספר כי לפני שנתי התחתן הוא הגיע לבקר אותו ואת אשתו רונית בקיבוץ בית קמה בשבת חורפית אחת. “לא הבנתי את פשר הביקור”, מספר חטין, “היינו סוג של חברים, פעם טובים ופעם פחות, עד שהוא אמר: יש לך ראייה חדה וברורה ואני רוצה שתגיד לי שבחרתי נכון. הופתעתי מבקשתו. גילה היתה לראייתי בחירה נהדרת מכל בחינה. אמרתי לו זאת מיד. הוא היה מאושר. שתינו קפה על הדשא לפני ביתנו, הלכנו לסיור בקיבוץ, אני והוא בצמד וגילה עם רונית בצמד. תוך כדי הליכה דיברנו על בחירת שותפה לחיים ומשפחה. אני מרגיש שהשנים והמקומות שהיינו יחד יוצרים רקע להרגשה שאנחנו מאותו הכפר ואפשר לדבר על הכל באופן חופשי. אכלנו צהריים והם נסעו ולאחר זמן נישאו”.

מספרת גילה: “אחרי שנישאנו גרנו בפתח תקווה. נתי עבד באיזושהי חברה והיה מנהל עבודה. לפני מלחמת ששת הימים הוא נשלח לתמנע מטעם העבודה ולכן גרנו באילת איזו תקופה. גם אחי גר שם עם המשפחה שלו. בתקופת ההמתנה התחילו לגייס אנשים וגם נתי נקרא למילואים. אני נשארתי אצל אחי ואשתו.

נתי הורוביץ בגדוד 52

“תושבי אילת פחדו שהמצרים הולכים לבודד את אילת. החשש היה שהכוחות המצרים ינועו מזרחה לכיוון ירדן ויבתרו את הנגב, כך שאילת תישאר מנותקת משאר הארץ. תושבי אילת היו בהיסטריה. שכנה אמרה לי: ‘אני משכיבה את הילדים לישון עם נעליים ואני ישנה עם סכין מתחת לכרית’. פחד אימים. מי שיכל, שלח את הילדים למרכז הארץ, לסבתות ולדודים.

“בהמשך גייסו גם את אחי, ואני וגיסתי נשארנו לבד. אחי שירת ביחידה ששמרה על אילת וגיסתי החליטה שהיא נשארת איתו באיזור. אני חזרתי לרעננה, להורים שלי. בהמשך גיסתי החליטה לשלוח את הבת שלה. היא טסה לצפון וביקשה ממני לפגוש אותה שם, כדי לקחת את הילדה שלה ולהסיע אותה לסבתא שלה (אמא של גיסתי).

“נסעתי עם חמי לפגוש אותה, פנסי המכונית צבועים בכחול בגלל ההאפלה. כשפגשתי אותה היא ראתה שהסתפרתי ואמרה לי:’ מה, הסתפרת?? באילת אף אחד לא יוצא מהבית'”.

נתי הורוביץ 1961

לפני פרוץ מלחמת ששת הימים היתה חטיבה 8 חלק ממהלך ההטעיה של צה”ל בגזרת סיני. החטיבה הוצבה בהר צניפים בגזרה המרכזית של סיני, מול כונתילה, כדי ליצור את הרושם שצה”ל מרכז כוחות לקראת פריצה למרכז סיני.

במהלך היומיים הראשונים למלחמה, ב-5 וב-6 ביוני 1967, בעוד האוגדות של ישראל טל ואריק שרון פורצות למרחבי סיני, פתחה חטיבה 8 בסדרה של התקפות קטנות על מערכי הדיוויזיה השישית המצרית בכונתילה. גדוד 129 נלחם מול טנקי סטלין ומשחיתי טנקים SU-100 העדיפים על טנקי הסופר שרמן המיושנים יחסית של הגדוד, והצליח להתמודד איתם. בקרבות אלה ספג הגדוד את אבידותיו הראשונות: שלושה מחייליו נהרגו.

ב-7 ביוני, לאחר שמבצע ההטעיה הושלם בהצלחה, הוחלט לשלוח את חטיבה 8 לפיקוד צפון, לאפשרות של התקפה מול הסורים. מחצית החטיבה, וגדוד 129 בתוכה, נשלחה צפונה.

גילה: “לא ידעתי איפה נתי היה. הייתי אצל הוריי ברעננה. יום אחד, פתאום, הוא הודיע שהוא עובר עם החבר’ה, שאני אכין כמה ממתקים, הם יעברו וימשיכו הלאה. רק בשלב הזה הבנתי שהם היו בדרום ובדיוק העבירו את הטנקים לצפון. את הקצינים שלחו עם מוניות או מכוניות מגויסות, והטנקים עלו על מובילים.

“לאבא שלי היה עץ אגוזים. הם עברו אצלנו, התיישבו איזה חצי שעה, זללו פקאנים ונהנו. אמרתי להם: ‘חבר’ה, אחרי שהמלחמה תיגמר ותחזרו בשלום, אני אעשה מסיבה’. לצערי חלק מאלה שהיו אצלנו נהרגו וכבר לא היה חשק למסיבות”.

חטיבה 8 הגיעה לצפון והתארגנה באצבע הגליל. החטיבה קיבלה את משימת כיבוש זעורה לפי תוכנית מקבת, משימה שיועדה במקור לחטיבה 37. מפקד החטיבה, אלברט מנדלר, ומפקדי הגדודים קיבלו תדריך קצר לגבי יעדיהם. שאר המפקדים לא תודרכו.

ב-9 ביוני, היום החמישי למלחמה, פרצה חטיבה 8 כחלק מהמאמץ העיקרי לכיבוש רמת הגולן. גדוד 129 הוביל את תנועת החטיבה מגבעת האם לזעורה, אולם סטה מהמסלול המתוכנן והגיע לכפר הסורי סיר א-דיב שעל ציר הנפט. הטנקים החלו לספוג אש מכיוון מזרח, והגדוד נמשך לקרב מול מוצבי קלע, תוך שהוא סוטה מהתוכנית המקורית.

מספר המ”מ זאב חטין שהיה בפלוגה ז’: “יצאנו מחניון לפקודה בקשר ‘נוע נוע סוף!’ בדרך לכיבוש הרמה. נתי הוביל בסערה את הטור הפלוגתי ואחריו הגדוד על הכביש במהירות רבה. הגענו למעבר הגבול באיזור גבעת האם, טיפסנו בעלייה הקשה ונאחזנו בפאתי דרך הפטרולים הסורית. קבענו עובדה – המלחמה עברה אל תוך הטריטוריה הסורית. עברתי לראש הטור. נתי בחר בי כחוד הכוח תוך כדי שהוא צמוד אליי. המשכנו בקרב תוך נסיעה וירי וטיפוס דרך מוצבי הסורים. נתי האיץ כל הזמן בקשר הפלוגתי – ‘קדימה בעקבותינו’.

“עצרנו להתייעצות ולצבירת עוד טנקים מהפלוגה שמטפסת בעקבותינו – לאן ממשיכים? מסביב שקט, אנחנו מצמידים משקולות לדיון בדיבור שקט לא במערכת הקשר. נתי היה רגוע ובטוח, התלבט אך לבסוף החליט שממשיכים בתנועה. זמן קצר לאחר מכן נפצעתי ועצרתי, הוא נעצר לצידי וסימן בידו – מה קורה? סימנתי לו שנפצעתי אבל שאני ממשיך. לאחר זמן נחלשתי ועצרתי את הטנק. הוא נעצר שנית לידי ושאל מה קורה, הראיתי לו סימן שקשה לי להמשיך. הוא הביט בי ממרחק כמה מטרים עם אותו המבט המיוחד לו, שכעת הוא רציני ודואג, ואמר – יהיה בסדר. היפנה את התותח לחזית, סימן לי בידו לשלום והמשיך קדימה”.

 

 

 

 

 

מחסום הקוביות בעלייה אל קלע [צילום: חזי פנט]

בהמשך, קיבל נתי כמ”פ את הפיקוד על חצי הגדוד שמנה כ-20 כלים מתוך 28 שיצאו לקרב, לאחר שהמג”ד בירו נפצע ומחליפו מוקדי נהרג. התוכנית הכללית היתה “לכבוש את ההר”. הוא אירגן את הגדוד לקרב גדודי כולל השמדת מוצבי האויב השולטים על מחסום הטנקים. בשלב זה איבד גדוד 129 כמחצית מכוח הטנקים. נתי נפצע, אבל המשיך להילחם. עם יתרת הכוח הוא עלה לעבר קלע וחתר בנחישות ובהתמדה עד לסיום הקרב וכיבוש קלע ומוצביה. התנהגותו ומנהיגותו היו למופת, כך צוין בהמלצה לעיטור הגבורה שקיבל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מחסום הקוביות על הציר בו עבר גדוד 129 בדרך לקלע. (Shayshal2, ויקיפדיה)

 

הקסדה של נתי מ-67

במהלך הקרב נורה נתי מטווח של 20 מטר בערך, והקליע חדר את הקסדה שלו. הקסדה נמצאת בביתה של גילה. רואים חור כניסה של הכדור וחור יציאה שפתח את המתכת. נשארה לו צלקת.

גילה: “הוא היה במילואים, ואני כמובן לא הייתי מעורבת. לא ידעתי מי המפקד שלו או מי המח”ט, זה לא כמו היום. אחרי המלחמה אני שומעת איזשהו מח”ט מדבר ברדיו ואומר: ‘היה קרב קשה, אנשים לחמו כמו אריות, לא ישנו, לא היה להם זמן להתפנות. שניים מתוכם היו יוצאי דופן’. הוא דיבר כמובן על נתי ועל שאול ורדי, שקיבלו אחרי המלחמה את אות הגבורה, אבל לא הזכיר שמות. אמרתי לאמא שלי: ‘יש לי תחושה כאילו הוא מדבר על נתי’.

“אחרי שהסתיימה המלחמה הוא הלך לבקר פצועים בבתי החולים וביקש ממני לבוא איתו כי – ‘חיילים אוהבים לראות בנות’. אמר שזה מעודד את החיילים. אמרתי בסדר, אני הולכת. היינו בבית החולים בצפת ופתאום מישהו, חבוש מכף רגל ועד ראש, רואים רק את העיניים שלו, קורא לו: ‘נתי, נתי!’. נתי שאל אותו מי אתה, וההוא אמר את השם. נתי היה בשוק. החייל ההוא נפצע בקרב ונתי היה בטוח שהוא הרוג, לכן אמר לחיילים לפנות אותו על סיפון אחד הטנקים כדי לא להשאיר את הגופה לסורים. אחרי שפינו אותו גילו שהוא עדיין נושם. הוא קיבל טיפול וחייו ניצלו. נתי בכלל לא ידע, היה בטוח שהוא נהרג”.

גילה איננה יודעת מיהו אותו חייל. יתכן ומדובר ביעקב חורש, שנכווה בכל חלקי גופו בקרב ופונה על סיפון אחד הטנקים. בשיחה איתו אישר חורש כי הוא אכן היה חבוש כולו בגלל הכוויות (“הייתי מומיה”, כהגדרתו), ואף זוכר שנתי ביקר אותו ואת שאר פצועי הגדוד בבית החולים (דווקא ברמב”ם), אך שאר הסיפור אינו זהה.

חורש מספר כי לאחר שנחלץ מהטנק שעלה באש היה בהכרה ודיבר, וכי נתי, שכבר היה הרבה יותר קדימה ולמעלה בכיוון קלע, לא היה מעורב בפינויו.

 

 

 

 

 

 

 

סיומו של קרב קלע. נתי הורביץ חבוש בראשו עם אנשי טנק גנצרסקי [צילום: איתמר בן דוד]

בספרו “ארבעים ושבע המדרגות” תיאר חורש את סיפור פציעתו בקרב קלע וההחלמה הארוכה שאחריה. בספר הופיע תיאור הקרב מפי המ”מ גנצרסקי, שתיאר מספר פצועים על הטנק של נתי בקלע. יתכן שהפצוע אותו זוכרת גילה הוא אחד מאלה. אם מישהו מבוגרי הקרב מזהה את עצמו בסיפור, אנא כיתבו לנו כאן.

 

עיטור הגבורה של הורוביץ

ריקי, בתו של נתי: “אני יודעת שאחרי המלחמה הוא התראיין בקול ישראל. יש לי קטע של שתי דקות מהראיון הזה, אבל לא מצאתי את כולו. אחרי המלחמה פירסם משרד הביטחון סדרה של ספרונים קטנים שנקראו ‘פרשיות גבורה’, ובאחד מהם הופיע סיפור הקרב על קלע. היה לנו ספרון כזה. מתישהו לקחתי אותו לטיול שעשיתי בגבעת האם וכשחזרתי הביתה גיליתי שאיבדתי את הספר. הוא כנראה נשאר בגבעת האם. עד היום אני מחפשת איך להשלים את הספר הזה”.

על חלקו בקרב על קלע קיבל נתי צל”ש, שהומר מאוחר יותר בעיטור הגבורה. אחרי המלחמה החל לעסוק בפיתוח טנק המרכבה כאזרח עובד צה”ל.

גילה: “הוא היה קצין טוב. רצו מישהו מהשטח שלא יהיה בהכרח מהנדס גדול, אלא שיגיד בתכלס מה טוב למפקדים. טליק [אלוף ישראל טל, “אבי המרכבה”] הביא אותו ואת גדי רפן לפרויקט הזה [רפן היה מ”מ טנקים בחטיבה 45, השתתף בקרב על עמק דותן וזכה אף הוא בעיטור הגבורה]. אומרים שההערות שלו שינו כל מיני דברים, כמו מיקום ההגה של הטנק. היו שם מהנדסים מעולים וחלק גדול מהם נשארו חברים טובים שלנו.

 

 

 

 

 

 

 

נתי גולן וגדי רפן במהלך פרויקט המרכבה (מתוך אתר “יד לשריון“)

“במסגרת פרויקט המרכבה הוא היה צריך לנסוע לחו”ל, ובאותה תקופה היה נהוג שמי שיוצא בשליחות צריך שם עברי. שם המשפחה שלנו היה הורוביץ, אז אמרתי לו: ‘למה תשנה? להרן?’. כדאי שיהיה שם בעל משמעות. אתה נפצעת ברמת הגולן, וגולן זה שם יפה. ככה התקבלה ההחלטה. היתה אז שחקנית קולנוע בשם גילה גולן, ואני גילה, אז אמרתי לו – ‘מה אכפת לך? תהיה נשוי לגילה גולן’.

“ההורים שלו חשבו שכשהוא יחזור מהשליחות הוא ישנה את השם חזרה להורוביץ, אבל לפי חוקי משרד הפנים צריך להמתין לפחות שבע שנים לפני שמשנים שם פעם נוספת. אחרי שבע שנים כבר כולם התרגלו ונשארנו עם גולן”.

במקביל לעבודתו בפרויקט המרכבה, המשיך נתי להתקדם במילואים. ב-1973 הפך למג”ד במילואים. ככל הנראה פיקד על גדוד הסיור 189 באוגדת סיני של אלוף אלברט מנדלר (אוגדה 252).

באותה תקופה, לפני מלחמת יום כיפור, ביום גשום אחד התנהל ברמת הגולן תרגיל שריון. חטין, שהיה באותו תרגיל, מספר שזה לא ממש היה תרגיל, אבל הם תרגלו ברשת הקשר – “בעיקר נתי דיבר ותירגל תרגיל דמיוני. פרש כוחות, התגונן, יצא להתקפה, ניהל אש, השמיד אויב, תימרן וניצל הצלחה והתארגן להגנה ועוד ועוד, הכל כיד הדמיון. אחרי שנגמר מה שבאמת היה האירוע, שאלנו מה היה הסיפור וכך אמרו לנו: הייתם כיסוי למשהו, וכדי שהסורים יבינו שלא כדאי להתעסק עם הכוח הישראלי, הבאנו אתכם על סמך האגדה. על פי האגדה המספרת, יש בידי הסורים הקלטות ממלחמת ששת הימים. מי שפיקד על הכוח שכבש את קלע בקרב הרואי היה נתי, וממנו הם חששו”.

ביום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973, עם פרוץ המלחמה, נמצא נתי בשליחות בגרמניה, שם שהה עם חבר לעבודה כדי לבדוק מתכות לטנקים.

גילה: “את יום כיפור הם העבירו באיזו בקתה ביער השחור. ביום שבת הגיע אליהם הבחור הגרמני שאירח אותם ואמר להם שפרצה מלחמה בישראל. הם חשבו שהוא בטח לא תרגם נכון את המילה. איזו מלחמה? בטח תקרית או יום קרב. לאחר שהבינו שאכן פרצה מלחמה, החלו לחפש את דרכם חזרה ארצה. הם הגיעו לשדה התעופה בפרנקפורט, שם עמדה לצאת טיסה אזרחית של אל על לישראל.

“בשדה התעופה היה בלגן גדול. הדלפק של אל על היה מלא בנוסעים שהיו אמורים לעלות על הטיסה הזו, ויחד איתם אנשי מילואים כמו נתי, שחיפשו כל דרך כדי לחזור לארץ. בסופו של דבר הגיעה הוראה מהארץ להעלות על המטוס חיילי מילואים עם עדיפות לטייסים וטנקיסטים. העמיסו את המטוס הרבה מעבר לתקן. אנשים ישבו במעברים, העיקר להגיע לישראל”.

נתי, מג”ד שריון, נחת בישראל ביום שני 8 באוקטובר. בשלב זה יחידתו כבר היתה בלחימה מול המצרים בסיני. הוא נשלח לג’וליס, שם הטיל עליו הקשנ”ר מרדכי ציפורי את המשימה להקים גדוד שריון. במחנה התקבצו לוחמים רבים שאיבדו את יחידותיהם וכאלה שלא היו משובצים ערב המלחמה. מאותם אנשים הורכבו בג’וליס שני גדודי שריון תוך כדי המלחמה: גדוד 100 בפיקודו של אהוד ברק שנשלח לסיני והשתתף בקרבות החווה הסינית, וכוח נתי בפיקודו של נתי גולן.

הכוח הורכב מחוזרים מחו”ל, לוחמים אשר לא היו משובצים, בני ישיבות הסדר, מתנדבים ואנשי כוחות הביטחון. בתוך יומיים הצליח כוח נתי להתארגן וכלל שלוש פלוגות טנקי שוט-קל, פלוגת חרמ”ש ומחלקת סיור.

במטוס פגש נתי את שמחה זעירא, שהיה קצין חי”ר במילואים. הוא היה בחו”ל בלימודים כמה שנים ולא ידע לאן הוא משויך. שמחה ביקש מנתי שיצרף אותו אליו ליחידה ונתי הסכים.

גילה: “ב-73′ גרנו בפתח-תקווה והיו לנו תאומים בני שנתיים. לא ידעתי מה איתו, אם הוא הצליח לעלות על טיסה לארץ או לא, אבל הכרתי אותו וידעתי שהוא יעשה כל מאמץ כדי לחזור. משדה התעופה הוא נסע הביתה כדי לקחת דברים. הוא הגיע עם שמחה, שלא היו לו מדים וביקש ממני למצוא לו משהו. שמחה היה בחור רזה ונתי לא כל כך. איכשהו, הוא הסתדר עם המדים של נתי. הם התארגנו ומשם נסעו לג’וליס.

“בג’וליס לא חיכו להם עם טנקים וציוד, אלא אמרו להם להתארגן בכוחות עצמם. איך משיגים טנקים? חלק מהטנקים היו בטיפולים בסדנה של ג’וליס, ואנשי הסדנה עבדו קשה כדי להכשיר אותם. טנקים נוספים ‘נגנבו’. הם שמעו שיש טנקים שנשארו ליד אשדוד, כנראה של איזו יחידה שהטנקים שלה עלו על רכבת לסיני, אבל לחלק מהטנקים לא היה מקום על הרכבת. הם שלחו מהר אנשים לאסוף את הטנקים אליהם. איכשהו הצליחו לארגן תחמושת, ציוד, אוכל, מדים מאיזה משלוח שהגיע. הרופא היה צריך למצוא לעצמו ציוד רפואה. לחלק מהאנשים לא היו דסקיות אז הם הכינו לעצמם מקרטון. אחר כך גילו שקרטון לא הולך טוב עם טנקים.

“הם התחילו לשבץ את האנשים. בהתחלה הוא שיבץ את הקצינים ומפקדי הפלוגות, שאת חלקם הוא הכיר, והקצינים הביאו איתם אנשי צוות שהם הכירו. ככה התחילו למלא לאט לאט את השורות. אחר כך התחילו לשבץ את מפקדי הטנקים, אבל לא לכל מפקד יש הרבה ניסיון. יש כאלה שהיו בהדרכה ודברים כאלה. כל אחד ניסה לשווק את עצמו שיש לו הרבה ניסיון. אותו הדבר עם אנשי הצוות. מישהו אמר שהוא היה התותחן של יאנוש, אז נתי אמר לו: ‘תותחן של יאנוש זה מכובד מאוד, אבל טנק מח”ט לא נוסע הרבה בתרגילים’.

“כשנגמרו המקומות לקצינים, חלק מהם הורידו את הדרגות והיו מוכנים להשתבץ בכל תפקיד, אפילו כנהגי ג’יפ, העיקר להיכנס למלחמה. הוא סיפר שכולם הלכו אחריו במחנה לכל מקום בגלל שרצו להצטרף לכוח. לא היו מוכנים לוותר. בסופו של דבר, הם הצליחו להקים גדוד טנקים תקני בתוך יומיים בערך.

“הם סיימו את ההכנה, ובמטכ”ל לקח קצת זמן עד שנתנו להם משימה. הגדוד מוכן, אבל לא עושים איתם כלום, אז הם החליטו לנצל את הזמן ולערוך אימון הקמה קטן, שהאנשים לפחות יתחילו להכיר אחד את השני. שלחו אנשים למושבים באיזור להודיע שיש תרגיל באש חיה ושלא ייצאו מהבתים. הטנקים יצאו לאיזה שטח פתוח ליד ג’וליס, בין השדות, וערכו שם את האימון”.

בסופו של דבר קיבל כוח נתי פקודה לעלות לרמת הגולן. הטנקים עלו על מובילים והגדוד נסע צפונה ב-11 באוקטובר 1973.

גילה: “כשהגיעו לרמה הם ראו חיילים ישראלים פצועים שחוזרים מהחזית, וכלי רכב וטנקים ישראלים פגועים. לא פשוט לראות מראות כאלה, בטח לאנשים שבאו מששת הימים ולא רגילים לראות את צה”ל מובס. נתי ראה שזה פוגע במוראל של החיילים, אז הוא אסף את כולם ונתן להם נאום ציוני נלהב. הם ראו בדרך טנק סורי נוסע עם דגל ישראל והוא אמר להם: “אתם רואים? אם יש טנק סורי שתפסנו, אז יש תקווה.

“כשהם היו באיזור נפח עם הטנקים, נתי קיבל שינו משימה: תרדו לסיני. הוא חשש שעד שהם יגיעו לדרום תיגמר המלחמה, הרי המלחמות שלנו קצרות. עד שהתארגנו, עלינו לרמה – עכשיו לרדת לסיני? אני רוצה להילחם, לא לנוע בדרכים. גם החיילים בכוח התמרמרו. כולם באו לאותה מטרה. אף אחד לא דמיין שזו תהיה מלחמה ארוכה כל כך. נתי אמר לפיקוד שהמובילים כבר נסעו ואין לו איך לחזור, ובסוף ירדו ממנו”.

בזמן שכוח נתי התקדם, עסק צה”ל בהבקעה לשטח סוריה. ב-11 באוקטובר פרצו שתי אוגדות מזרחה, מקו הגבול לתוך שטח סוריה. אוגדה 36 בפיקודו של רפאל איתן (רפול) פרצה ראשונה בצפון המובלעת, בשיפולי רכס החרמון, ואוגדה 210 בפיקודו של דן לנר פרצה לסוריה בגזרת קוניטרה, מדרום לאוגדה 36. האוגדות ספגו אבידות רבות במהלך ההבקעה לשטח סוריה, בעיקר אוגדה 210 שפרצה בנתיב שהיה מוגן היטב, אך עד סוף היום הצליחו הכוחות להתקדם כ-10 ק”מ לתוך השטח הסורי.

כוח נתי היווה תוספת משמעותית לכוחות צה”ל ברמת הגולן. היה זה גדוד של 30 טנקים רעננים, כשבשלב הזה חטיבות השריון היו שחוקות לאחר שישה ימי לחימה רצופים, ומנו לא יותר מ-50 טנקים כל אחת. במקרים רבים אף הרבה פחות מכך.

גילה: “שתי האוגדות שלחמו במובלעת רצו את כוח נתי אליהם – גם אוגדת רפול (אוגדה 36)  וגם אוגדת לנר (אוגדה 210). כל אחד שלח ג’יפ עם איזה קצין בדרגה גבוהה שאמר להם ‘מפקד האוגדה אמר סע אחריי!’, העיקר להביא את הכוח אליו, לקבוע עובדות בשטח עוד לפני שפיקוד הצפון החליט מה לעשות איתם. בסופו של דבר הם נשלחו לאוגדה 210, לחטיבה 679 של אורי אור. פלוגה אחת התפצלה מהגדוד וסופחה לחטיבה 179”.

ב-12 באוקטובר 1973 המשיכה אוגדה 210 במאמץ להרחיב את השטח הסורי שבשליטת צה”ל. המח”ט אורי אור הורה לכוח נתי להוביל את החטיבה בהתקפה מאזור חאן ארנבה לכיוון כפר נסג’. נתי, בנגמ”ש הפיקוד, נע עם פלוגה א’ של הגדוד מזרחה לכפר נסג’, ופלוגה ב’ נעה באיגוף מכיוון צפון-מערב. באזור נסג’ נקלעה פלוגה א’ למארב של כ-20 טנקים סורים מחופרים. נגמ”ש הפיקוד נפגע מיידית ושמונה אנשים שהיו בו נהרגו, ביניהם גם שמחה זעירא, הקצין שפגש נתי במטוס.

נתי נפצע קשה בראשו וחולץ מהנגמ”ש על ידי אחד הקצינים. הטנקים של פלוגה א’ היו בעמדות נחותות והתקשו לתפוס עמדות ירי טובות. עשרה לוחמים נוספים מפלוגה א’ נהרגו בהיתקלות זו ורבים נפצעו.

פלוגה ב’, שנעה באיגוף, זיהתה את הכוח הסורי והפתיעה אותו. הכוח הסורי הושמד והנפגעים פונו לאחור.

משתי הפלוגות של כוח נתי נותרו שבעה טנקים, ואלה התארגנו מחדש והשתתפו עוד באותו היום בבלימת השריון העיראקי שהגיע לאיזור. הכוח המשיך להילחם בכוחות סורים, עיראקים וירדנים בשטחי המובלעת הסורית עד להפסקת האש ב-24 באוקטובר ולאחריה, בתקופת מלחמת ההתשה במובלעת. כוח נתי פעל במשך כחודשיים עד שפורק ב-3 בדצמבר 1973.

נתי פונה לבית החולים בצפת. גילה: “ההורים שלו שמרו על התאומים ואני נסעתי לצפת כדי להיות לידו. הוא עבר ניתוח והצליח להתאושש מהר יחסית. שכרתי שם חדר, אבל אחרי זמן קצר העבירו אותו להלל יפה בגלל שהיו צריכים לפנות מקום בבית החולים לפצועים חדשים. היתה לו פציעה רצינית. היה לו ממש חור בראש ונשארה לו צלקת לכל החיים. התאומים היו אז בני שנתיים, וכשהייתי מביאה אותם לביקור הייתי מודיעה לו מראש כדי שיחבוש כובע או משהו כדי לכסות את הראש.

“בינתיים, אלברט מנדלר נהרג בסיני ואחר כך התחילו הלוויות. נתי הגיע ללוויה של אלברט ופגש שם חבר שסיפר לו שהיחידה המקורית שלו תקועה בסיני במצב קשה. בקושי הגיע אליהם אוכל, המוראל ירוד והאנשים מדוכאים. נתי החליט שהוא נוסע לבקר אותם כמו שהוא, עם הכוויות והתחבושות על הראש.

“החבר השיג ג’יפ והם נסעו לסיני. בדרך, בנגב או בסיני, רכב שנסע בנתיב הנגדי סטה והתנגש בהם. הוא שבר את הרגל בצורה מחרידה. העצמות ממש יצאו החוצה. התקשרו אלי מאסף הרופא ואמרו לי: ‘שלום, את יושבת? בעלך בבית חולים’. אני חשבתי שהם מתבלבלים, אז אמרתי להם שהם טועים והוא כבר יצא מבית החולים. אז סיפרו לי שהוא נפצע שוב, בתאונה.

“ניתחו אותו ושמו לו מסמרים ופלטינות ברגל. אחרי הניתוח הוא היה תקופה ארוכה בשיקום, בבית הבראה במדרשת רופין, ועבר שם פיזיותרפיה. הוא רצה לחזור לחיילים שלו כמה שיותר מהר, אבל הפעם לא היתה לו ברירה. אחר כך הוא היה עוד שנה על קביים.

בזמן הזה טליק שכנע אותו לחזור לקבע. גם ככה לא היה לו הרבה עניין בחברה שבה הוא עבד, אז הוא העדיף לחזור לצבא. היה לו קשר טוב מאוד עם טליק, שהביא אותו לפרויקט המרכבה אחרי ששת הימים, וגם במקרה הזה הוא שיכנע אותו לחזור לקבע. הרבה אנשים חששו מטליק, אבל לנתי היה קשר מיוחד איתו”.

ריקי מספרת על מקרה שבו פגשה את טליק: “הייתי קצינה צעירה בקריה, ובאותו הזמן טליק היה עוזר שר הביטחון. הייתי רואה אותו בקריה וכשהייתי חוזרת הביתה הייתי מספרת לאבא שראיתי את טליק, והוא עודד אותי להגיד לו שלום. לא העזתי, כי מי אני לעומת טליק? אבל הוא אמר שהוא בטח ישמח.

“יום אחד עליתי עם טליק במעלית לאיזו הרמת כוסית, ואז אמרתי לעצמי שאם כבר שנינו במעלית אני אציג את עצמי. אמרתי לו שאני הבת של נתי גולן, וישר הוא אמר: ‘את לא יודעת איך אני אוהב את אבא שלך, כמו הבן שלי אני אוהב אותו. אני כמו סבא שלך!’. ממש ככה”.

נתי מונה לקצין אג”ם באוגדה 194. בהמשך קיבל פיקוד על חטיבת שריון במילואים ושימש כסגן מפקד באלי”ש. ב-1979 מונה למח”ט 7. תחת פיקודו היתה זו החטיבה הראשונה בצה”ל לקלוט את טנקי המרכבה סימן 1, שהוא היה שותף בפיתוחם. בהמשך שימש מח”ט 460 ומפקד אוגדה 49.

ב-1986 התמנה למפקד אוגדה 36, אוגדת רמת הגולן הסדירה. שנה אחר-כך פעל נתי להקמת האנדרטה לחללי גדוד 129 בששת הימים במחסום הקוביות ברמת הגולן. באותה שנה קיימו ותיקי הגדוד כנס באנדרטה במלאת 20 שנים למלחמת ששת הימים

אנדרטת גדוד 129 שיזם והקים נתי הורוביץ (צילום: Shayshal2, ויקיפדיה).

גילה: “יום כיפור לא היתה המלחמה היחידה שתפסה אותו בחו”ל. כשהתחילה מלחמת שלום הגליל ב-1982 היינו בשליחות בארצות הברית. כששמענו שפרצה המלחמה הוא מיד אמר לי: ‘את מבינה שאנחנו חוזרים, כן?’. אמרתי לו: ‘המלחמה יכולה להתחיל גם בלעדיך’. זה כמובן לא שיכנע אותו”.

נתי גולן פרש מהצבא בדרגת תת-אלוף ועבר לעסוק בתחום החינוך לגיל הרך. ב-1995 הקים את חברת “מ.נ. שהם” ופתח מעון לילדים. הוא האמין שכדי לשנות משהו במדינה, צריך להתחיל מגיל צעיר. גילה מספרת שהיה לו חזון של חינוך. “הוא היה אחד כזה שאם בא לו רעיון לראש, הוא חייב לבצע. לא היה אכפת לו לסכן ולהפסיד – הוא יעשה את זה. הוא הלך למשרד התמ”ת וניסה לשכנע אותם. בהתחלה הם אמרו שהם עובדים רק עם קבוצות כמו ויצ”ו ונעמ”ת, אבל בסוף הם התרשמו ממנו והסכימו לעשות ניסיון. בשנה הראשונה הוא פתח מעון אחד בשוהם, בשנה השנייה פתח עוד שניים ומשם זה כבר הלך והתפתח.

“זה עשה לו טוב להיות עם הילדים. הוא אפילו הפסיק לעשן בלי מאמץ. הוא אמר: ‘מה, אני אעשן על יד הילדים? אני לא יכול'”.

 

 

 

 

 

 

 

ני אומר לגילה שזה מעבר חד – מאיש צבא לגני ילדים, והיא עונה: “גם איש צבא הוא מחנך. אמנם סוג אחר, אבל כל הזמן מחנך. חיילים בני 18 הם גם סוג של ילדים. הוא אמר שבמקום להתמודד עם התוצאות של מערכת החינוך אני אתערב בזמן”.

בשנת 2004 נפטר נתי לאחר מאבק במחלת הסרטן, והוא בן 62 בלבד.

גילה מספרת כי אחרי שנפטר, עזב הבן ניר את עבודתו ולקח על עצמו את ניהול הגנים, נדבק בחיידק וכיום הוא מנהל את הרשת הכוללת ארבעה “גני גולן” במודיעין, בכרמי יוסף, במשמר השבעה ובתל אביב.

לזכרו של נתי גולן הוקם בעירו מודיעין מרכז מצוינות על שמו. בנוסף, בשנים האחרונות מתקיים בעיר מדי שנה “חידון מורשת וידיעת הארץ ע”ש נתי גולן” לתלמידי התיכונים. החידון נערך בי”א באדר, יום הזיכרון ליוסף טרומפלדור, והוא כולל שאלה אחת על נתי.

גילה: “העירייה התלבטה איך להנציח אותו. בהתחלה חשבו על כיכר או רחוב. בסוף באו עם הרעיון להקים מרכז מצוינות – וזה בהחלט הולם את העשייה החינוכית שהוא האמין בה”.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מרכז המצוינות ע”ש נתי גולן ברעות

גילה: “הוא לא היה דברן גדול ולא סיפר הרבה. הוא לא היה הטיפוס שמתרברב במה שהוא עשה. הוא כמובן לא התבייש בדברים האלה, אבל הוא הרגיש שהוא עשה את מה שצריך היה לעשות וזה הכל.

“כשהוא היה בצבא הוא לא אהב לדבר עם כתבים. כשהיו מתקשרים כתבים, היינו צריכים להמציא כל מיני תירוצים: הוא לא בבית, הוא ישן, הוא לא נמצא.

“אחרי שהוא נפטר הלכנו לחפש את עיטור הגבורה ומצאנו אותו מלא אבק בבוידם. באותם ימים היו כתבות עליו, ואחר כך באו אלינו שכנים ואמרו: ‘לא ידענו את כל הדברים האלה’. היתה לו נוכחות חזקה, גם בבית וגם במקומות אחרים. בקבוצה איכשהו תמיד היה יוצא שהוא מדבר, מספר בדיחות וסיפורים וכולם מקשיבים. הוא היה יודע לספר סיפור בצורה טובה”.

מה הוא סיפר על המלחמות? גילה: “על ששת הימים הוא אמר שהם נכנסו בלי לדעת לאן. הוא אמר שאם המלחמה היתה נמשכת שבעה ימים, כבר לא היתה להם תחמושת.

“על מלחמת יום הכיפורים הוא אמר שניצחנו בזכות רוח הלחימה של החיילים. למרות כל התקלות והבעיות שהיו, בסופו של דבר מי שניצח אלה האנשים שידעו שאין מאחוריהם אף אחד אחר. זה המסר המרכזי. זה גם מה שהיה בכוח נתי. התאספו שם חיילים מפה ומשם, רובם לא מכירים אחד את השני.

“אחת הבעיות היא לבנות כוח כשהאנשים לא מכירים אחד את השני. מדברים הרבה בצה”ל על הרעות, שבסוף נלחמים אחד בשביל השני לפני הכל. בכוח נתי אין בשלב הראשון את הרעות, והם עדיין נלחמו. זה אחד הדברים המיוחדים בכוח הזה.

“אנחנו שמחים שבשנים האחרונות מדברים יותר על הקרבות שהוא השתתף בהם. גם על כוח נתי וגם על הקרב על קלע בששת הימים. יש תחושה שחטיבה 8 לא קיבלה את ההכרה המלאה בחשיבות הקרב שלה. לפני כמה שנים ערכנו אזכרה לנתי בלטרון. אחד הדוברים היה טליק והוא אמר שם: ‘תדעו לכם שהקרב על קלע וזעורה זה הקרב שבזכותו רמת הגולן שלנו. זה הקרב שהכריע את המלחמה ברמת הגולן'”.

נתי היה אדם ערכי מאוד, אדם שזכה לעשות בחייו דברים שהוא האמין בהם בכל ליבו, גם בצבא וגם באזרחות. אין ספק שהוא אהב את המדינה והיה פטריוט גדול. בראיון אישי שערכה ריקי עם אביה מספר שנים לפני שנפטר, אמר נתי את המילים הבאות: “עם כל הצרות שיש במדינה, זו עדיין המדינה היחידה שיש לנו. ומי שלא מאמין, שיילך לחיות איזה שבועיים בהודו ויבין איזה מזל יש לנו להיות פה, עם כל הצרות”.

————————————————————————————————————-

*) מחבר הכתבה שי שלום הינו תושב מודיעין בן 36, מתכנת ביום, וויקיפד בלילה. מתעניין בשתי המלחמות ברמת הגולן. עובד בימים אלו על ספר בנושא “כוח נתי“.