הלל רובין

באוקטובר 1973 הייתי עסוק בהשתלמות במעבדה ההידרולית בעיר דלפט שבהולנד. כוונתי הייתה ללמוד מההולנדים פרק בביצוע מחקר בהנדסת מבנים ימיים. במציאות בנוסף לנ”ל למדתי שם הרבה פרטים מאוד לא מחמיאים על ההולנדים, שאותם חשבתי עד אז לעם נעלה. כששמעתי על פרוץ המלחמה, התפלאתי על ההרפתקנות  של המצרים  והסורים  שהחליטו שוב  להיות  מובסים על ידי  צה”ל  – אחד  הצבאות  הטובים בעולם. אך, כשהעמים השכנים תוקפים את מדינת ישראל, מובן שאינני יכול להמשיך להיות בחו”ל הרחק ממשפחתי, ממולדתי ומיחידת המילואים שלי. מיהרתי עם כרטיס הטיסה של אל-על בידיי להגיע לנמל התעופה סכיפול שבאמסטרדם וביקשתי לטוס ארצה. אמרו לי כי כל הטיסות מאמסטרדם לישראל בוטלו; אך עדיין יש סיכוי לטיסות מציריך שבשוויצריה. אם כן, ביקשתי לטוס לציריך, והם נענו לבקשתי. הגעתי לציריך בשעה מאוחרת ופגשתי שם כמה ישראלים במצבי; נאמר לנו לבוא למחרת בבוקר, להמתין בתור, ויש סיכוי שנצליח לעלות על הטיסה לישראל. למחרת הגענו בשעה מוקדמת לנמל התעופה, ונרשמנו לטיסה. היה שם בחור שמנמן אחד בגובה בינוני שהתבלט ברצון שלו להגיע מהר ככל האפשר ארצה. הוא סיפר כי בוודאי הגדוד שלו ממתין לבואו, ואיננו יכול לצאת למלחמה, כל עוד המפקד איננו חוזר מחו”ל לישראל. מתוך כך הבינותי כי הוא מג”ד – את שמו לא ידעתי. כשהחלו לקרוא את שמות העולים למטוס, חשש מאוד אותו מג”ד שמא הוא לא יהיה בין ה”זוכים” לעלות, והדגיש מאוד את חשיבות מעמדו; משום מה בציריך כנראה העובדה הזאת לא עשתה רושם מיוחד, וכולנו עלינו למטוס לפי הסדר שבו נרשמנו בבואנו לדלפק הרישום. בבואנו לנמל התעופה לוד נשאל כל אחד מהבאים ארצה אם הוא חייל בשריון. אם התשובה הייתה חיובית, נמנעה מהאיש האפשרות להמשיך בדרכו למשפחתו, והוא גויס במקום לשירות במילואים. למזלי היו בטיסה סטודנטית – תלמידה שלי עם חבר שלה (שלא היה חייל בשריון) הם לקחו ממני את המזוודה (העמוסה בשוקולד שוויצרי שקניתי בציריך) והביאו אותה למשפחה. כך נודע למשפחתי כי שבתי ארצה, ואני מגויס לשירות במילואים. בנמל התעופה רוכזו הבאים במטוס מציריך; ואחרי זמן קצר הגיע גם מטוס מלונדון, וגם ממקומות אחרים.   משאיות החלו למלא את השבים ארצה ולהעבירם למחנה ג’וליס. במחנה ג’וליס הייתה המתנה של כמה ימים. שם אני רואה את אותו מג”ד שבא איתי בטיסה מציריך מסתובב במרץ ומארגן לעצמו גדוד חדש, שבו אני אמור להיות מוצב. גם הובהר לי כי אהיה מצוות בנגמ”ש החוליה הטכנית של אחת הפלוגות עם מפקד בדרגת סגן וסמל איש חי”ר; ואנו אמורים לעלות לרמת הגולן. מלחמת יום הכיפורים ושירות המילואים הממושך אחריה היו עבורי שרשרת מתמשכת של אירועים עם הפתעות. ביום שבו הגענו לרמת הגולן, אסף המג”ד, נתי גולן (הורביץ) את הגדוד לשיחת מוטיבציה. מדבריו הבינותי כי הצבא הסורי כמעט הובס ונמצא במצב קשה ביותר. כעת בא כוח נתי כדי להרחיב את מדינת  ישראל מעבר לגבולות ששת הימים. והנה למחרת, זמן קצר אחרי כניסתנו למובלעת אנו נמצאים תחת הפגזה כבדה של תותחים ומרגמות, ומותקפים על ידי מטוסים סוריים; ואחד המטוסים פוגע ישירות בטנק סמוך אלינו, ובין ההרוגים בטנק היה בן כפר גלעדי שהגיע מחו”ל באותו ערב שבו אני הגעתי ארצה, והספקתי לשוחח אתו שיחת היכרות קצרה.במהלך המלחמה ניתק הקשר בין נגמ”ש החוליה הטכנית שבו הייתי לבין הפלוגה שלנו. עשינו מאמצים כדי להתחבר אל הכוחות הלוחמים. חיפשנו ללא הצלחה את כוח נתי בלילה באזור השורץ עדיין בחיילים סורים.    בחצות החלטנו לחדול מהמאמצים האלה; בחילופין חלק מהחוליה נכנס לשינה בבונקר סורי נטוש וחלקה האחר  נשאר בשמירה היקפית ליד הנגמ”ש. לאחר מכן נשארנו בקשר רצוף עם פלוגות הטנקים, היינו “ה- 9 של קרול,” טנקים ונגמ”שים מכוחות שונים פנו אלינו לקבלת סיוע טכני, ואנו נענינו להגיש עזרה ככל יכולתנו, ללא קשר לאיזה כוח לוחם השתייך המבקש. הואיל וקצין הקשר וטכנאי הקשר הראשי נהרגו בעת שנפגע נגמ”ש הפיקוד של הגדוד, בתום הקרבות נתבקשתי למלא את מקומם. עשיתי זאת כמיטב יכולתי במשך מספר שבועות. כשעבר כוח נתי לפעול במסגרת גדוד 266 בפיקוד המג”ד עוזי קרן, העדפתי לחזור לתפקיד של טכנאי ומש”ק קשר בפלוגת הטנקים שהייתה בפיקודו של יעקב קרני. השירות הממושך במילואים עד מאי 1974 היה עבורי מגוון ועשיר בחוויות. העברתי  קורס  של  הטכניון  לשני  סטודנטים,  שהיו  בין  חיילי  המילואים;  השתתפתי  בהשתלמויות  של הטנקיסטים: למדתי נהיגת טנקים, תותחנות וכו.’

הייתי אחד החיילים המבוגרים בכוח נתי, והשירות שלי בכוח הזה היה האחרון בחיל השריון. אחרי השחרור מהשירות הארוך במילואים, בחודש מאי ,1974 הקולגות שלי בטכניון (שאף אחד מהם לא היה במילואים במלחמה) היו נדיבים כלפיי, והציעו שאסתפק בכתיבת ספר לימוד עד סיום שנת הלימודים. בסוף שנת הלימודים יצאתי עם משפחתי לשנת שבתון בארה”ב. היה זה פיצוי הוגן לאשתי, אילנה ושלושת ילדיי על המתח הרב שעבר עליהם בכל תקופת שירותי הארוכה בכוח נתי. שנת השבתון שלי בארה”ב התארכה באמצעות חל”ת לשנתיים וחצי, וכך נוספה למשפחתי בת שנולדה בחו”ל. היו אלה שנות מרגוע לכולנו.

אחרי שנתיים וחצי של שבתון וחל”ת בארה”ב הגיע הזמן לשוב ארצה למסלול החיים והעבודה הרגיל. בשובי ארצה התייצבתי למילואים; אך, אז נאמר לי כי עקב גילי המתקדם עליי לעבור מחיל השריון ליחידה אחרת. הוקמה אז חטיבת צנחנים, משום מה מצא חן בעיני קצין הקשר של החטיבה הזאת שאהיה במחלקת הקשר שלו; ולאחר האימון הראשון של היחידה, הוא החליט שמגיע להעלות אותי בדרגה. בפעם הבאה שיצאתי לשבתון בתוספת חל”ת, מצאו שזקנתי עבור הצנחנים, והעבירו אותי לעבודה במעבדות הקשר של פיקוד הצפון ועסקתי בתיקון מכשירי קשר. וראה זה פלא, בגילי המתקדם, גם שם מצאו שמגיע להעלות אותי בדרגה (אולי עקב התעוזה להיכנס לעבודה במעבדה מקצועית מאוד). כשזקנתי עבור פיקוד הצפון, עברתי לתפקיד של קצין בינוי בהג”א חיפה; ומשם בגיל 52 פרשתי סופית מהשירות בצה”ל.